יום רביעי, 27 באוגוסט 2014

הודעה חשובה

לידיעת המתכננות והעומדות לעבור תהליך שימור פוריות ושאיבת ביציות בקרוב:
היום הגיעה הודעה לתיבת המייל שלי ממכון פוע"ה, ואני מפרסמת אותה פה כלשונה:

שלום לכולם
נשמח אם תוכלו להעביר את ההודעה הבאה לכל מי שאתם חושבים שהיא רלוונטית לגביו (אפשר גם לאחרים בבחינת חברך חברא אית ליה). הדברים דחופים וחשובים על מנת למנוע עגמת נפש גדולה מאוד ומניסיון עבר:
בשנה זו יוצא ראש השנה בימים חמישי - שישי, מה שגורם לקושי בטיפולי הפריה חוץ גופית הנעשים בימים שלישי - רביעי, הן מצד חוסר היכולת לפקח על בדיקות במהלך החג והן מצד חילול השבת והחג שנגרם בבדיקות כאלו.

לכן המלצתנו מראש היא לחכות עם טיפולי ההפריה לאחרי החגים.

במקרה והטיפול התחיל ואין דרך לעכב אותו באופן שיש לבצע שאיבת ביציות בימים שלישי - רביעי נא לפנות בהקדם למכון פוע"ה (02-6515050) למתן יעוץ מה ניתן לעשות.


בברכה
בית ההוראה של מכון פוע"ה


אז הנה, הודעתי.
מאחלת הצלחה לכולכן,
שנה טובה ומתוקה עם הרבה בשורות טובות.


יום שלישי, 13 במאי 2014

פנייה ובקשת עזרה


עברה שניה וחצי מאז כתבתי בבלוג בפעם האחרונה.
הלוואי שיכולתי לעדכן מאז ולומר שהתחתנתי, והבאתי ילד או שניים  :-)
אבל לא, אני עדיין רווקה הוללת (עד כמה שרווקה דתייה יכולה להיות הוללת...)
אבל מה שאני כן יכולה לעשות - זה לעזור לידיד, בעזרתכן.

הכרתי את יובל לפני כחצי שנה. יובל הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובמסגרת זו לומד על טכנולוגיות פיריון ושימור פוריות.
כעת הוא עובד על התזה שלו בנושא "שימור פוריות של נשים בישראל", מההיבט הסוציולוגי, נושא, שמאז התהליך שעברתי, קרוב מאוד לליבי.
במסגרת התזה, יובל נדרש לשוחח עם בחורות שעוברות / עברו את התהליך.

אני חושבת שחשוב לדבר ולהציף את הנושא, ולהעלות אותו כמה שניתן, במיוחד לאור הרווקות המאוחרת שפשתה באזורנו, דתיות ושאינן, ולאור העובדה שהמדינה מממנת טיפולי פוריות לנשים, גם כשהסיכויים נמוכים במיוחד, אך כשרווקות שעדיין לא מצאו את החצי השני שלהן ורוצות לדאוג לעצמן מבקשות לעבור את התהליך הזה, הן צריכות להשקיע עשרות אלפי שקלים בתהליך, שגם ככה לא קל.
אין לי אשליות שעבודת תזה אחת יכולה לשנות את המציאות, אבל אולי זה יתרום משהו בכל זאת, ולו במעט.


שוחחתי עם יובל, שביקש לשמוע מקרוב על התהליך, ואני יכולה להבטיח שהוא מתייחס ברגישות ובעדינות המתאימים לנושא רגיש זה.

והפנייה שלי היא אליכן:
מי מכן שעברה תהליך של שימור פוריות, ו/או מכירה מישהי שעברה את התהליך הזה ומוכנה לשוחח עליו, על חוויותיה ורגשותיה, על הקשיים ועל נקודות האור - כמובן ללא ציון שם או פרטים מזהים כלשהם - אנא פנו למייל של יובל: yuvalh@ymail.com


תודה.

יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

סיום ותודות

זהו, יקרות ויקרים, כאן מגיע הבלוג שלי לסיומו, לפחות בשלב זה.
בסך הכל, הייתי בת מזל. יחסית עברתי את התהליך עם מעט מאוד תופעות לוואי, ב"ה.
אני מודעת לכך שישנן רבות אחרות שחוו תופעות לוואי קשות יותר, סיבוב של השחלות, או תופעות לא נעימות אחרות. זכיתי וזה היה לי קצר ונגמר.

הוקפאו לי בסופו של התהליך 19 ביציות. החוק בישראל מאפשר לנשים בריאות בגילאים 31-40 להקפיא את הביציות עד לכמות של 20 ביציות או עד ארבעה מחזורי טיפול. כלומר, בגלל שהוקפאו לי רק 19, אוכל לשאוב עוד ביציות אם ארצה. כרגע, עם זאת, אני עדיין לא חושבת בכיוון. אני רוצה לנסות למקד את מאמצי בלמצוא בן זוג ולהביא איתו ילדים באופן טבעי.

אני מקווה שהצלחתי לעזור למישהי בהתלבטויות, במעבר של התהליך, בהוראות הזרקה או סתם בהרחבת אופקים וידע נוסף.

ואני לא יכולה לסיים בלי רשימת תודות:
תודה לך, אלוקים, שעשיתי לי את התהליך הזה קצר, שלא היו לי הרבה תופעות לוואי, תודה על כך שהתהליך עבר בהצלחה, ללא סיבוכים וללא מצבים מסוכנים, תודה על שהוקפאו לי מספיק ביציות, אבל עדיין אחת פחות ממה שהחוק מתיר, כדי שאוכל לשאוב שוב ביציות אם ארצה. תודה רבה על כל העזרה במהלך הדרך, על זה שהחלקת לי עניינים וסידרת לי את כל הדברים שהשתבשו ברגע האחרון, גם אם זו אני שהייתי טפשה מספיק בשביל לגרום לעצמי את אותם השיבושים...

תודה רבה לך, פרופ' מאירוב. אני לא יכולה להשוות עם רופאים אחרים בתחום, כיוון שאינני מכירה כאלו. אבל אני מרגישה לגמרי בת מזל שנפלתי על רופא כזה, שהוא בראש ובראשונה אדם מקסים. היית סבלן מאוד ורגיש, ואני הלחוצה, נדנדתי לא מעט. תודה על הסבלנות, על החיוך והרוגע, ועל כל הליווי. לכבוד היה לי להכיר אדם כמוך! מאחלת לך הרבה בריאות, שנים טובות, ויכולת לעזור לעוד נשים רבות.

תודה רבה לאחות זוהרה מקופת חולים, לאחות זיווה ממרפאת כללית קונקורד, ולאחות מזל ממיון נשים בביה"ח. הייתן מלאכים בשבילי בזמן הנכון ובמקום הנכון. העזרה שהגשתן היתה מעל ומעבר, גם אם נראתה מעטה. הלוואי שכל האחיות בעולם יהיו כמותכן! בריאות ואושר.

תודה לאמא שלי - גיבורה אמיתית שהצליחה להחביא את הפחד הרב שחשה בשל התהליך, ונתנה לי את כל הגיבוי.

תודה לחברותי לעבודה, א. ה. ו-א. נתתן לי תמיכה, חיזוק ועידוד רב, שלא יכולתי לקבל אותם מהמעגל הקרוב יותר שלי. לא שוכחת לכן את זה.

תודה לחברתי ר. שהיתה שם מאחורי הקלעים וליוותה אותי ביום של השאיבה, והיתה איתי בבפחד וגם בהקלה שבאה אחר כך. אני מודעת לאנרגיות שזה דרש ממך, ואני אסירת תודה.

תודה גם לחברתי י. שחיזקה ועודדה, ובאה לבקר אותי כמעט בכל יום, כדי להקל, להרגיע ופשוט להיות שם בשבילי.

ובסוף - תודה לכם, קוראים/ות. למרות שלא הגבתם, אני יכולה לראות שהייתם פה.


מאחלת לכולם בריאות, אושר והצלחה רבה בכל!

יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

אז מה היה לנו? - סיכום ועלויות

טוב, זה הזמן לסיכומים. הסיכום שאערוך כאן הוא בשני אופנים:
א. תיאור התהליך
ב. הערכת עלויות

תהליך שאיבת ביציות:

  1. בדיקות דם: כימיה מלאה של הדם - נעשה בצום, ספירת דם, תפקודי קרישה, נוגדנים בגוף, סוג הדם, וירוסים שונים: צהבת B, צהבת C ואיידס (כדי לקבל את התשובה לבדיקת האיידס יש לגשת אישית לרופא/ת המשפחה, התוצאה לא נמסרת בבדיקומט)
  2. בדיקת שתן כללית
  3. בדיקת פרופיל הורמונלי - ביום השלישי עד החמישי למחזור
  4. בדיקת שד במישוש אצל כירורג/ית שד (שימו לב לקבוע תור בהקדם, לעיתים זמן ההמתנה לתור אורך מספר חודשים)
  5. בדיקות גנטיות לגילוי מחלות תורשתיות (תשובות לבדיקות מתקבלות לאחר ארבעה שבועות בד"כ)
  6. בדיקת רזרבה שחלתית - AMH + אולטרסאונד ואגינלי (תשובות לבדיקת AMH מתקבלות לאחר כשישה שבועות. את האולטרסאונד הוואגינלי בד"כ עורך הרופא המטפל)
  7. רכישת התרופות הנחוצות
  8. הכנת זימונים לבדיקות דם ל-IVF לכ-4 פעמים. הרופא ידריך אתכן מה צריך לבדוק, יש לגשת לרופא המשפחה ולהוציא את הזימונים (לא לשכוח: לוודא שהזימונים בתוקף למשך הזמן הדרוש, וכן לבדוק את המרפאות העושות תורנות לבדיקות IVF בימי שישי, למקרה הצורך)
  9. פתיחת תיק בביה"ח (למקרה שהשאיבה מתבצעת בארץ)
  10. חתימה על טפסי הסכמה
  11. עם תחילת המחזור עליו הוחלט - ביצוע בדיקת דם ראשונה מאלו שהוזמנו, ביום - יומיים שאחריו
  12. הזרקת התרופות - לפי הוראת הרופא המטפל (משך הזמן משתנה, לפי איך שהגוף מגיב לתרופות)
  13. במשך התהליך - יש להגביל פעילות, לא להתאמץ, להקפיד לשתות הרבה 
  14. בדיקות דם ואולטרסאונד נערכים במשך ההזרקות, לפי דרישת הרופא המטפל. הפעמים הראשונות יהיו במרווחים של כארבעה - חמישה ימים, לקראת הסוף הבדיקות יהיו פעם ביומיים או אפילו פעם ביום
  15. קביעת התאריך לשאיבה ע"י הרופא המטפל
  16. השאיבה עצמה - יש להיות בצום של 6 שעות לפחות. זמן התהליך כרבע שעה + התאוששות של כשעתיים
  17. זמן החלמה - שלושה ימים (תאמינו לי - צריך כל יום)
  18. חזרה לשגרה לאחר קבלת המחזור הבא

עלויות משוערות:

(שימו לב לכוכביות בטקסט ולהערות שהן מציינות)
ראשית אציין שהעלויות גם הן משתנות בהתאם לפרמטרים שונים, ומה שהיה אצלי, לא בהכרח יהיה אצל כל אחת אחרת. השערוך כאן הוא רק כדי להבין את סדר הגודל של התשלום.

  • 1,000    ש"ח - ייעוץ אצל פרופ' מאירוב*
  • 375       ש"ח - בדיקת AMH - בוצעה בביה"ח תל השומר
  • 720       ש"ח - בדיקות גנטיות **
  • 2,500    ש"ח - שכר הרופא המטפל
  • 803       ש"ח - עלות התרופות שרכשתי ***
  • 120       ש"ח - מונית הלוך וחזור למעבדה המרכזית של קופ"ח כללית,
                            כדי להביא את בדיקות הדם ביום שישי
  • 65         ש"ח - עלות מונית לנסיעה למרפאת קונקורד בר"ג,
                           לביצוע בדיקות דם ביום שישי
  •           120       ש"ח - עלות משגיחה של מכון פוע"ה **** 
  • 14,840  ש"ח - עלות תהליך השאיבה בביה"ח אסותא, ראשל"צ
  • 20,543  ש"ח - העלות הכוללת של התהליך כולו עבורי


*לקוחות כללית מושלם - פרופ' מאירוב נמצא ברשימת ההסדר עם קופ"ח. אם מציינים את זה בעת קביעת הפגישה, התשלום הוא 100 ש"ח בלבד.
** הסכום משתנה בהתאם לבדיקות אותן בוחרים לבצע.
*** חלק מהתרופות קיבלתי בהנחה של 85%. אני חושבת שזה היה די בטעות ולא הייתי אמורה לקבל את ההנחה הזו, כך שצפו לסכום גבוה הרבה יותר.
**** ללקוחות כללית מושלם - יש החזר של 111 ש"ח מקופת חולים. יש להוריד את טפסי קבלת החזר כספי מאתר הכללית, ולשלוח אותם למח' תביעות, בצירוף החשבונית ממכון פוע"ה.

זוהי התמצית של כל התהליך, שוב - רק הערכה, כי אצל כל אחת דברים יכולים להשתנות

בפעם הבאה - הפוסט האחרון, כנראה, לבלוג זה. סיום ותודות.

יום שני, 26 בנובמבר 2012

יש! הגיע המחזור הבא!

יום שני, כ' בחשוון תשע"ג, 5.11.12

אתמול בערב, כשחזרתי מהעבודה, חיכה לי מכתב מביה"ח אסותא. המכתב של סיכום ההליך שאמור היה להגיע אלי. נרשם בו כי נשאבו ממני 25 ביציות, וכי 19 מהן הוקפאו, בתשע מבחנות. כלומר, מקפיאים את הביציות בזוגות. לפי מה שהבנתי, גם מחזירים אותן בזוגות לרחם.

הבוקר התעוררתי בשעה חמש וניגשתי לשירותים. ו... קיבלתי מחזור! הייתי כל כך מאושרת! חזרתי למיטה וצרחתי לעצמי בשקט, בלב: יו, קיבלתי מחזור! יש! קיבלתי מחזור! איזה כיף - קיבלתי מחזור!
כמו מנטרה, איזה עשרים אלף פעם.

המחזור אכן היה חזק יותר, וגם כואב יותר. אבל ישבתי לי במשרד, מאושרת על עצם המחזור, והכאבים הפריעו לי הרבה פחות מאשר בדרך כלל.
המחזור סימל עבורי את השלב האחרון בתהליך ההחלמה שלי. הנקודה שממנה הגוף חוזר להיות כמו שהיה: שחלות חוזרות לגודל נורמלי, עודף ההורמונים מסתיים, הסוף לכאבי הבטן, החזרה לחיים פעילים רגילים...
מה שבטוח, החלטתי להשתדל להמשיך לאכול פחות. זה יעשה לי רק טוב.



יום שלישי, כ"א בחשוון תשע"ג, 6.11.12

היום סוף סוף הרגשתי נורמלית. לראשונה, לא כאבה לי הבטן בכלל כשהתכופפתי. זהו, אני מניחה שאני חוזרת לשגרה לגמרי, מה שאומר שהבלוג הזה עומד להסתיים.
ביום ראשון הבא אחזור לשיעורי הפילאטיס.

אני כמעט מצטערת על כך שזה נגמר. עד כמה שהתקופה הקצרה הזו (שנראתה לי כמו נצח!) היתה לא פשוטה עבורי, היא היתה יפה. במובן זה שסוף סוף הרגשתי שעשיתי משהו שהוא לגמרי עבור עצמי. שנוגע בחיים שלי עצמם. פתאום קיבלתי פרופורציה, וכל השאר נראה שולי כל כך.



יום רביעי, כ"ב בחשוון תשע"ג, 7.11.12

היום הבטן חזרה להיות שטוחה לגמרי. אני כבר לא מרגישה את השחלות בכלל.

זהו. סיימתי.

הי, רגע, אל תלכו לשום מקום. עוד לא ממש סיימתי לכתוב.
בפוסט הבא, בע"ה, אסכם בקצרה את התהליך כולו, כולל הערכת עלויות.

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

שבוע אחרי - חוזרת לעבודה וביקורת רופא

יום ראשון, י"ב בחשוון, 28.10.12

שישי ושבת עברו, ללא משהו מיוחד לציין בהם. לא עשיתי כמעט כלום, בעיקר נחתי, בקושי הצלחתי לאכול משהו. האמת שבשבת חשבתי שאני מתחילה להרגיש מעט טוב יותר.
יום ראשון בבוקר חזרתי לעבודה. לנסוע באוטובוס היה סיוט! גם בהלוך וגם בחזור. הטלטולים של האוטובוס משגעים לי את הבטן.
הייתי עם בטן נפוחה.
רזיתי! ירדתי יותר מקילו וחצי במהלך השבוע וחצי האחרון. לפחות משהו ממש טוב יצא מזה.



יום שלישי, י"ד בחשוון, 30.10.12

סוף סוף מתחילה להרגיש טוב יותר. עדיין קשה לי ללכת בקצב הרגיל שלי, שהוא די מהיר בד"כ.
עדיין קשה לי כל שבר שמפעיל את שרירי הבטן. חוזרת לאט לאט לכמויות אוכל נורמליות יותר, אבל עדיין נזהרת. לא יכולה לאכול רגיל, אחרת אני חוטפת כאבי בטן חזקים לכמה שעות טובות.
היום בערב אכלתי קורנפלקס. כמה שזה נשמע פשוט, עד עכשיו לא יכולתי. זה היה כבד מדי לבטן.
בעיקרון, מרגישה שיפור עם כל יום שעובר.



יום חמישי, ט"ז בחשוון, 1.11.12

החלטתי לדחות את החזרה לשיעורי הפילאטיס בשבוע נוסף. הגב תפוס לי מאוד, ואני מתה ללכת לעיסוי, אבל נראה לי שזה עדיין לא הזמן. גם ככה אין לי אפשרות לשכב על הבטן, והמחשבה על כך שבעיסוי ידביקו לי את הגב לבטן בלחיצות, לא נשמעת לי ממש טוב.

אחה"צ הלכתי לפרופ' מאירוב לביקורת. הוא ישר שאל אם אני שותה הרבה מים, כמו שהוא אמר לי. כן, בטח. אני כל הזמן מבלה בשירותים בגלל זה. הוא עשה לי אולטרסאונד - חיצוני הפעם - כדי לבדוק את המצב וקצת צינן לי את ההתלהבות לגבי ההרגשה הטובה שלי: השחלות שלי עדיין גדולות יותר מפי 2 מהגודל הנורמלי שלהן. 7.5 ס"מ כל אחת, במקום 3 ס"מ. יש מעט נוזל חופשי בחלל הבטן. זה אמור להסתדר אחרי המחזור הבא.

הוא פתח את התיק והחל לרשום:
- אז כמה ביציות הוצאנו?
- 24
- וכמה הוקפאו?
כאן הוא התקיל אותי לגמרי: אה, סליחה? לא את כולן?
- לא, בוודאי שלא. חלקן הרי יוצאות כשהן לא בשלות. לא קיבלת מכתב מביה"ח לגבי זה?
- לא. אפילו לא ידעתי שאני צריכה לקבל מכתב.
מתסבר שגם לו לא הודיעו לגבי מספר הביציות שהוקפאו. הוא התקשר למעבדה לשאול אותם,וביקש ממני להמתין בחוץ עד שיקבל תשובה.
שוב נכנסתי ללחץ, כמובן. אלוקים, בבקשה תעשה שהוקפאו כל הביציות, או רובן לפחות. אני לא רוצה לעבור שוב את התהליך הזה. הספיקה לי פעם אחת! המחשבה על פעם נוספת ממלאת אותי אימה. אני לא רוצה שוב!!!
לא שיש לי מה לעשות בנידון, אם זה מה שיקרה, אבל אין לי מושג מה אני אעשה אם יתברר שלא הוקפאו מספיק ביציות ואני צריכה לעשות את זה שוב. אני מנסה להישאר רגועה, ולזכור שאין לי שליטה על זה בכלל, ושהכל משמים, אבל זה נשאר בידיעה בשכל, לא בהרגשה.

אני נכנסת שוב לרופא, ומסתבר לי שהוקפאו 19 ביציות. כשאני מנסה לשאול האם יש סטטיסטיקה בנושא של כמה ילדים יוצאים מזה, הוא אומר לי שאין חוקים. לפעמים הן נקלטות על ההתחלה, ולפעמים צריך לנסות שוב ושוב, עד שזה מצליח. הוא אמר שזה לגמרי תלוי בי, אם ארצה לעבור שוב הקפאת ביציות. בכל מקרה, אני חייבת לחכות לפחות מחזור אחד לפני שאני עושה את זה שוב.
נראה לי שיעברו עוד הרבה מחזורים עד שאהיה מוכנה לשמוע על כך.

לסיכום, זה לא נגמר עדיין. אני חייבת להמשיך לשתות הרבה, לא להתאמץ ולא להתעמל עד המחזור הבא. המחזור הבא צפוי להיות חזק יותר מהרגיל, בשל עודף ההורמונים בגוף. הוא נותן לי מכתב על חופשת מחלה, מתוך הבנה שבטח לא ארצה להשתמש במכתב השחרור מביה"ח, שם רשום במפורש מה עברתי.



יום שבת, י"ח בחשוון תשע"ג, 3.11.12

השבת לא הרגשתי טוב, כנראה פסיכולוגית. שוב היה לי קשה יותר להתכופף, לצחוק, שוב חטפתי כאבי בטן מהאוכל. אני מרגישה כמו אחרי ניתוח לקיצור קיבה. כאילו הקיבה שלי הצטמקה מההרגל שלא לאכול בשבוע וחצי האחרון. כמה ביסים ואני מלאה עד להתפקע.

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

הימים שאחרי - התאוששות

יום ג',ז' בחשוון תשע"ג, 23.10.12

הלילה ישנתי טוב כמו שמזמן לא ישנתי. לא שהיה לי נוח, ההרגשה הפיזית נשארה אותו דבר: בטן נפוחה, חוסר יכולת למצוא תנוחה נוחה, אבל הייתי רגועה הפעם. ואולי חומרי ההרדמה שהיו עדיין בגוף שלי עזרו גם כן...

כל היום כאבה לי הבטן. הייתי חלשה ולא יכולתי לעשות כלום. ישנתי, ישבתי, קראתי, כתבתי, כל מה שלא דרש ממני תזוזה. אין לי אפילו יותר מדי מה לכתוב, כי באמת לא עשיתי כלום היום.
עדיין לא מסוגלת לאכול כמעט כלום.

צחקתי לעצמי על זה שבהתחלה חשבתי שאוכל לשלב את השאיבה עם חופשה בספרד, אם אחליט לעשות את זה שם. איפה, הרי אני מסוגלת בקושי לזוז...
בערב התקשרתי למנהלת שלי ועדכנתי אותה שלא אגיע מחר. אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לעבוד.
יותר מכך - מה שבעיקר הפחיד אותי, זו הנסיעה באוטובוס. הבטן עדיין רגישה מאוד, וחששתי מהטלטולים של האוטובוס ומההשפעה שלהם עלי. לא רוצה להרוס הכל דווקא בימים האחרונים.

החלטתי היום לתרום את התרופות שנשארו לי למכון פועה. התקשרתי ושאלתי אם הם מעוניינים, והם שמחו עם זה מאוד, כיוון שפונים אליהם הרבה זוגות ומבקשים סיוע ברכישת התרופות האלו.
אני קוראת מכאן לכל אלו שנשארות להם תרופות של פריון: הרי הן עולות כל כך הרבה כסף. אם נשארו לכם תרופות כאלו, אנא עשו חסד ותרמו אותם לזוגות שעוברים טיפולי הפריה וידם אינה משגת. אפשר לתרום לכל ארגון שמתעסק בפוריות, כמו מכון פועה, בוני עולם, שמעתי גם שלביה"ח תל השומר יש מוקד שמקבל תרופות שלא נוצלו עד הסוף. ואפשר גם לארגונים של סיוע רפואי כמו ארגון חברים לרפואה.

אני החלטתי לתרום למכון פועה כתודה על עזרתם. לא ידעתי איך אעביר אליהם את התרופות, מכיוון שהם יושבים בירושלים ואני הרי לא נוסעת לכיוון. סיכמתי עם האישה שאחראית על זה, שהיא תחפש האם מישהו ששייך למכון פועה מגיע לאזור המרכז ויוכל לאסוף ממני את התרופות.



יום ד', ח' בחשוון תשע"ג, 24.10.12

היום השני שלי בבית. הבוקר החלטתי שאנסה ללכת קצת. לא רחוק מהבית שלי, יש נקודת חלוקה של העיתון החינמי "ישראל היום". 10 דקות הליכה. החלטתי שאנסה. מתישהו הרי אצטרך להתחיל ללכת.
כמובן שהלכתי לאט מאוד. כמובן שהדרך ארכה לי פי שתיים זמן - 20 דקות.
בדרך חזרה, כל כך התעייפתי, עד שעצרתי בדרך בבנק לדבר עם הבנקאית שלי. לא שהיה לי כל כך על מה לדון איתה, אבל הייתי חייבת לשבת. חזרתי הביתה עייפה מאוד. לא עשיתי שום דבר נוסף במהלך היום.
התחלתי להבין למה האחות אמרה לי שדרושים שלושה ימי מנוחה בבית.

בערב אכלתי ארוחת ערב רגילה. כלומר, כמו שהייתי רגילה לאכול לפני הבחילות. אני כבר בריאה, לא?
אז זהו, שלא. חטפתי כזה כאב בטן... למדתי לקח. עדיין לא חזרתי לעצמי, אני עדיין צריכה לאכול כמה שפחות.
יקח זמן.

התלבטתי אם ללכת מחר לעבודה, או להישאר גם ביום חמישי בבית, וסיים את הסופ"ש. החלטתי שכן. עדיף עוד יום בבית, ולדעת שאני בסדר. עדיין מפחידה אותי הנסיעה באוטובוס והטלטולים שעלולים לגרום משהו.



יום ה', ט' בחשוון תשע"ג, 25.10.12

שוב הלכתי להביא את העיתון. הפעם הלכתי יותר טוב. אבל עדיין הייתי עייפה מההליכה, ובדרך חזרה הביתה, התיישבתי על ספסל כדי לנוח, וקראתי את העיתון. המשכתי הביתה, ואפילו נכנסתי לסופר-פארם כדי לקנות משהו.

היום התקשרה האישה שאחראית על תרומת התרופות ממכון פועה, ואמרה שלא הצליחה למצוא מישהו שיעבור דרכי לאסוף את התרופות, אך יש לה חברה שמתנדבת בארגון חברים לרפואה, ואוכל להשאיר את זה עבורה במשרד כוח אדם בעיר שלי, שמהווה נקודת איסוף שלהם. והיא תיקח ותעביר את זה למכון פועה.
כך יצא שאחה"צ מצאתי את עצמי יוצאת שוב מהבית, כדי למסור את התרופות. לשמחתי, זה היה ממש קרוב אלי לבית, גם כעשר דקות הליכה בלבד.

בערב כבר עמדתי במטבח והכנתי עוגה.


אז איך מרגישים שלושה ימים אחרי השאיבה?
ראשית, צריך לדעת שייתכן מעט דימום, כמו בסוף מחזור, כיום-יומיים אחרי השאיבה.
בגדול ההרגשה עדיין היא שהבטן מנופחת, כי השחלות עדיין גדולות מאוד. יש לי כאבים כמו כאבי מחזור, רק שהם לא מסתיימים אלא מתמשכים כל הזמן. הבטן צפויה לחזור לגודל הרגיל רק אחרי המחזור הבא, שאז השחלות יחזרו לגודלן הרגיל.
בינתיים, כל דבר שמפעיל את שרירי הבטן, ממש קשה לי: קשה לי להתכופף, כואב לי כשאני צוחקת, כואב לי גם כשאני מתעטשת או מקנחת את האף...
בגלל השחלות הגדולות שלי, כנראה גם אין הרבה מקום לקיבה. אני מרגישה רוב הזמן עם בטן מלאה, גם כשאני רעבה. אני לא יכולה לאכול יותר מדי, וכל כמות קטנה של אוכל כבר סותמת אותי וגורמת לי להרגיש מפוצצת. זה דווקא משהו שאני שמחה עליו :-)
אני מתעייפת מהר מכל פעילות. התקשרתי היום וביטלתי את שיעור הפילאטיס שלי ליום ראשון הקרוב. עדיין אסור לי להתאמץ ולעשות פעילות ממשית.

אני שמחה שהארכתי את חופשת המחלה לכל שלושת הימים שניתנו לי. האחות באסותא לא הגזימה בכלל. אכן צריך את שלושת הימים האלו למנוחה. אל תנסו להיות גיבורות, עדיף להיות בריאות. הגוף צריך את הזמן הזה כדי להתאושש.
גם יצא לי טוב, שאחרי שלושת ימי המחלה היה שישי-שבת, כך שהיו לי למעשה חמישה ימי מנוחה בבית.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

שאיבת ביציות - חלק שני

האחות של המחלקה יצאה מחדר הניתוח, עכשיו התחיל הדבר האמיתי: המרדים הכניס לי מחט לזרוע, האחות של חדר הניתוח פרשה מצע מתחתי. פרופ' מאירוב עמד בצד וחיכה שההכנות יושלמו. הרגשתי צורך להתנצל בפניו על הבלגן שעשיתי. כמובן שהוא אמר שהכל בסדר... המרדים אמר שייתכן שארגיש כאב ראש בגלל חומר ההרדמה, ואז האחות שמה לי מסיכת חמצן על הפנים. וזהו. מאז אני לא זוכרת. לא הרגשתי שנרדמתי. מה שאכתוב עכשיו יהיה מה שספרה לי חברתי ר. לאחר מכן.
יצאתי מחדר הניתוח, עדיין עם מסיכת החמצן עלי ועם פנים אדומות מאוד. ר. נלחצה. אח"כ הורידו את המסיכה ממני, אבל לקח לי כשעה שלמה להתעורר. הייתי הראשונה שנכנסתי לחדר הניתוח, אבל האחרונה שהתעוררתי. ר. היתה לחוצה מהעניין. במיוחד שהיא ראתה שכל הנשים האחרות שנכנסו אחרי, התעוררו די מיד, התאוששו, התלבשו והלכו. לי לקח, כאמור, כשעה להתעורר. הרופא שלי הגיע פעמיים ועדיין ישנתי לגמרי. הוא אמר למרדים: תראה, היא עדיין לא התעוררה... והמרדים הסתכל עלי ואמר: נו, זה לא פלא.
בפעם השלישית שהרופא ניגש לראות אותי, הוא כבר הרים אותי בכתף, ואז התעוררתי הפעם הראשונה.
לא שאני זוכרת משהו מכל זה.
ר. אמרה שהדבר הראשון שהוצאתי מהפה היה: "כמה?" כלומר: כמה ביציות יצאו לי. והוא ענה לי: 24, ואז הוסיף בחיוך לחברה שלי: תראי, היא לא תזכור כלום אח"כ...
מה שהיה נכון, כי בפעם הרביעית שהוא ניגש אלי, שוב שאלתי "כמה?"
מה שאני זוכרת, הוא ששמעתי אותו קורא לי בשמי, ואז אני זוכרת שפתחתי את העיניים, ושאלתי 'כמה?' והיתה לי ההרגשה שכבר שאלתי אותו, רק שאני לא זוכרת את התשובה. אני זוכרת שביקשתי שייתן לי עוד חמש דקות להתעורר...
ואז אני זוכרת אותו מגיע שוב ואומר שהוא צריך ללכת.
ר. אמרה ששאלתי שלוש פעמים "כמה?"

בינתיים ניגשה אלי האחות לבדוק איך אני מרגישה ואם כואב לי. הרגשתי כאב עמום למטה, והעדפתי להגיד כבר עכשיו שכואב לי, ושתתן לי משככי כאבים, מאשר להתעורר אח"כ ולהרגיש ממש כאב. היא הוסיפה לי אופטלגין לאינפוזיה. עדיין הייתי מאוד מטושטשת.
ואז התחלתי להרגיש קור. היה לי קר נורא. ר. הלכה לבקש מהאחיות שמיכה נוספת בשבילי, וכיסתה אותי, אבל עדיין היה לי מאוד קר. רעדתי מקור מתחת לשמיכות. ר. אמרה לאחיות שקר לי מאוד, ואז אחות אחת ניגשה ושמה לי מכשיר חימום כלשהו מתחת לשמיכות. ואז התחלתי סוף סוף להרגיש טוב יותר.

שמעתי את הנייד שלי מצלצל, אמא שלי היתה על הקו. ר. ענתה במקומי, כי אני עדיין לא יכולתי, ואמרה שהתעוררתי, אבל שאני עדיין לא יכולה ממש לדבר.
אני זוכרת שהאחות נגשה הרבה פעמים אלי, וכבר חשבתי לעצמי היא ממש נודניקית ושתרפה קצת.

אח"כ ביקשתי את המשקפיים שלי, וביקשתי מר. שתספר לי איך היה עד שהתעוררתי. היא ספרה לי איך יצאתי עם פנים אדומות מאוד, ושגם נחרתי קצת תוך כדי שינה, ואיך הרופא ניגש אלי חמש פעמים, ושלקח לי המון זמן להתעורר, יחסית לשאר הנשים.
היא אמרה שהרופא ביקש שאתקשר אליו בערב.

לאט לאט התחלתי להיות ערנית קצת יותר, אך עדיין חלשה ועייפה. האחות נגשה ואמרה לר. שתעשה לי תה ותביא לי לשתות, והרימה לי את המיטה כדי שאהיה יותר בתנוחה של ישיבה.
ר. הכינה לי כוס תה, ובהתחלה לא הייתי מסוגלת להחזיק את הכוס ור. היתה צריכה להשקות אותי. אחרי כמה שלוקים הרגשתי שאני מלאה, והייתי חייבת להפסיק ולנוח.
המשגיחה ניגשה לראות מה שלומי, ואמרה שהיא עוד נשארת כאן, כדי להיות בתהליך ההקפאה.

ואז הרגשתי שאני צריכה שירותים. האחות אמרה שזה טוב מאוד שאתחיל להסתובב, אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעמוד לבד. התיישבתי לאט על המיטה, כדי לא לקבל סחרחורת, ולאט לאט ירדתי מהמיטה, ר. לקחה אותי ביד וליוותה אותי לשירותים. לא נעלתי את הדלת, למקרה שאצטרך עזרה, והיא עמדה בחוץ ושמרה.

חזרתי למיטה, ואז סוף סוף הרגשתי שאני מתחילה לחזור לעצמי. עדיין הייתי צריכה לנוח. האחות נגשה שוב והביאה לי את מכתב השחרור. נתתי לר. שתשים בתיק שלי.

כוס תה נוספת. הפעם הייתי מסוגלת להחזיק אותה בעצמי. אח"כ דיברתי קצת עם אמא שלי. סימסתי לחברות שלי שהכל עבר בשלום, ושאני כבר אחרי.

אחרי כשלוש שעות וחצי במחלקה התחלתי סוף סוף להתארגן לעזוב. הלכתי לשירותים להחליף חזרה לבגדים שלי. ויתרתי על הרעיון של לשבת לכוס קפה ועוגה, לא בא לי טוב. רציתי לחזור הביתה. האחות הוציאה את המחט מהזרוע שלי, ואז איכשהו יצא שדיברנו שוב עם המשגיחה והבנו שהיא נמצאת כאן ללא רכב. מכיוון שהיא גם ככה גרה בכיוון שלנו בדרך הביתה, הצענו לה טרמפ. ואז חיכינו עד שתסיים את תפקידה.

האחות קצת נבהלה לראות אותנו עדיין פה, וחשבה שקרה משהו. אמרנו לה שאנחנו רק מחכות למשגיחה.
בכלל, קצת היה נראה לי, בהרגשה שלי, שממש חיכו שנלך כבר. כאילו כל ההתנהלות היתה: תתעוררי כבר, תתיישבי כבר, תשתי כבר, תקומי כבר, תסתובבי כבר, תלכי כבר הביתה... לא אהבתי את זה. ושוב - זו הרגשה סובייקטיבית שלי. מן הסתם זה לא ממש היה ככה, אבל ככה הרגשתי.

לפני שהלכנו, האחות אמרה שאשאר לנוח בבית לפחות שלושה ימים. באותו רגע, חשבתי שהיא מגזימה, אבל החלטתי שאשאל את הרופא בערב, כשאתקשר אליו.

את הנסיעה חזרה הביתה, עשינו גם ככה ממש לאט, לשמחתי, כי הכביש היה פקוק מאוד. עדיין כל קפיצה קטנה של האוטו, הציקה לי מאוד בבטן. אחרי שהורדנו את המשגיחה, החלטנו בכל זאת לעצור בבית קפה. מצד אחד, הייתי די רעבה אחרי יום כמעט שלם של צום. מצד שני, ידעתי שלא אהיה מסוגלת לאכול הרבה בכלל.
הזמנתי מילקשייק. גם נוזלי, גם על בסיס חלב, מספיק ממלא אבל גם מספיק קליל. זו היתה ארוחת הערב שלי לאותו יום.

הגעתי הביתה בשעה שמונה וחצי בערב.
התקשרתי לרופא שלי. ואז שמעתי לראשונה מדוע התעוררתי כל כך לאט. הסתבר שבמהלך השאיבה, כל כמה דקות, הראיתי סימנים של התעוררות, והמרדים נאלץ להוסיף עוד ועוד חומר הרדמה. כך יצא שהייתי מפוצצת בהרדמה ולכן לקח לי הרבה זמן להתעורר. הרופא אמר שהדבר אופייני לאנשים שצורכים סמים, וכן לאנשים שהם בסטרס גבוה, מה שברור שהייתי אני.

שאלתי את הרופא אם אני באמת צריכה שלושה ימים להחלים, והוא אמר שבעיקרון נותנים שלושה ימי מחלה לאחר שאיבה, זה אמור להיות רשום במכתב השחרור מביה"ח, ואם לא - הוא יתן לי אישור מחלה כשאבוא אליו לביקורת. ספציפית לגבי, יום אחד אני בוודאי צריכה. בהמשך, מכיוון שאני עובדת בתוך משרד ולא בעבודה פיזית, הדבר תלוי בהרגשה שלי. בכל מקרה, הוא אמר לי שרק אחרי המחזור הבא, הגוף יחזור לעצמו ועד אז אני עדיין חייבת להמשיך לשתות הרבה, מכיוון שהגוף עדיין מלא בהורמונים וצריך לאזן אותם, ועדיין להזהר, לא להתאמץ או לעשות פעילות גופנית.
כמו כן הוא ביקש ממני להגיע לביקורת בעוד כשבוע וחצי, כדי לראות שהכל בסדר.
לאחר השיחה איתו בדקתי את מכתב השחרור. לא היה רשום שם כלום על חופשת מחלה. אצטרך לזכור לקחת ממנו אישור מחלה כשאבוא לביקורת.

זהו. הסתיים היום. הייתי כל כך מאושרת להיות אחרי. הייתי עוד יותר מאושרת שיצאו לי 24 ביציות. זה די הרבה. זה אומר שלא אצטרך לעבור שוב את התהליך הזה. ידעתי להעריך את זה. ר. סיפרה שלידי במחלקה, היתה אישה שיצאו לה בשאיבה רק 4 ביציות.

הייתי פשוט מאושרת ומלאת תודה על כך שאני אחרי הכל, וזה נגמר.
עכשיו נשאר להחלים ולחזור לעצמי.

יום שני, 19 בנובמבר 2012

הגיע היום: שאיבת ביציות - חלק ראשון

יום שני,ו' בחשוון תשע"ג, 22.10.12

אז הנה הגיע היום הגדול. עד הערב אני אהיה כבר אחרי.

קמה מוקדם בבוקר. השאיבה היום בשעה 14:00, ואני אמורה להיות בצום של שש שעות לפחות, מה שאומר צום מהשעה 08:00. אני מנצלת את זה שקמתי מוקדם, ואוכלת חצי כוס של גרגרי רימונים. יותר מזה אני לא מסוגלת, הבטן מתהפכת לי. אני יודעת שיותר ממה שהשחלות מציקות לי, אני  פשוט בלחץ.

הגעתי למסקנה שמה שהכי מפריע לי בכל התהליך זה הקטע של ההרדמה המלאה. אין לי בעיה להתמודד עם הרבה דברים, אבל מפריע לי להיות לגמרי בלי שליטה ובחוסר הכרה. מסקנה: אני כנראה חולת שליטה...
אני מתפללת שחרית - את הכל (!), מסדרת את המיטה, אומרת קצת תהלים, אין לי כל כך סבלנות היום.

נכנסת להתקלח מתלבשת ומתארגנת: לקחתי איתי בתיק עוד זוג תחתונים, תחבושות הגייניות, מגבת קטנה, חבילת טישו, מגבונים לחים, שקית לבגדים שאצטרך לפשוט, זוג גרביים נוסף...
ענדתי שרשרת אהובה, למרות שידעתי שלפני הכניסה לחדר הניתוח אצטרך להוריד כל תכשיט שהוא.
זהו. יוצאים.

חברתי ר., המלווה שלי להיום, באה לאסוף אותי. אני מכריחה אותה לנסוע במהירות הכי איטית שאפשר לנסוע בה על הכביש הראשי בדרך לראשל"צ. כל תנודה קטנה על הכביש, מקפיצה לי את הבטן וגורמת לשחלות שלי להשתולל בפנים, ולבטן לכאוב. לפחות ככה זה מרגיש.

הגענו לאסותא ראשל"צ בשעה 12:30. מוקדם מדי. אמרו לנו במחלקה לחזור עוד כחצי שעה. ירדנו למטה וישבנו בפטיו של ביה"ח ודיברנו על שטויות, במאמץ פאתטי לשחרר לחץ. חברתי ר. היתה אפילו יותר לחוצה ממני... אבל היא ממש השתדלה. הודעתי לה שיש לה תפקיד בזמן שאני בשאיבה בפנים: אסור לה לחכות סתם, או לקרוא ספר. רק להגיד תהלים עד שאני יוצאת. סימסתי לחברותי הקרובות בקשה גם להגיד בשבילי תהלים בזמן שאהיה בפנים.
דיברנו על זה שאחרי שאסיים כאן היום, ניכנס לקפה ועוגה בסניף של קפה קפה שנמצא פה בחוץ, בקצה הרחוב, לפני שניסע הביתה.

חזרנו למחלקה לפתוח תיק. הסדרתי את התשלום מול המזכירות הרפואיות, והגשתי את טפסי ההסכמה שחתמתי עליהם עוד במרפאה, אצל הרופא. להפתעתי אמרה המזכירה שזה לא הטפסים הנכונים והביאה לי טפסים אחרים. מה אגיד לכם, קראתי את הטפסים החדשים, והם היו זהים מילה במילה לאלו שהחזקתי אצלי, רק בעיצוב שונה קצת. אבל המזכירה התעקשה, אז לא התווכחתי וחתמתי גם עליהם.

פתחו לי תיק במחלקה. אחות מדדה לי לחץ דם, דופק, שאלון רפואי... הליך רגיל.
מה שלא היה רגיל, זה שכל חמש דקות, האחות הלכה לדלפק האחיות לחפש מסמך אחר שהיא חשבה שהיה חסר. באיזשהו שלב זה נהיה הזוי. הבאתי לה את הטפסים שחתמתי עליהם עכשיו במזכירות, וציינתי שיש ברשותי טפסים שחתמתי עליהם עם הרופא. ואז האחות אמרה: זהו, את אלו אני צריכה. מה שנתנה לך המזכירה - לא רלוונטי. שימי בצד.
או.קי... מישהו פה לא מתואם עם מישהו... ר. ואני הסתכלנו אחת על השנייה די בפליאה ממה שהולך כאן עכשיו.

סוף סוף הסתיים תהליך הקבלה. קיבלתי חלוק, כובע ומין ערדליים ללבוש לפני הכניסה לחדר הניתוח (טוב שהבאתי גרביים), והאחות הסבירה לי איך בדיוק זה יתנהל: כבר בחדר הניתוח, לאחר ההרדמה, ישימו לי נר לשיכוך כאבים. השאיבה עצמה לוקחת כרבע שעה, ואני אמורה להתעורר כעשר דקות אחרי שאצא מחדר הניתוח. ייתכן שארגיש כאב גם אח"כ, ואז אוכל לקבל משככי כאבים נוספים ע"י האחות.

המשגיחה של מכון פוע"ה הגיעה בינתיים, אשה נחמדה מאוד שאינני זוכרת את שמה. ערכנו היכרות, והיא הראתה לי את החלון הקטן לחדר הניתוח שדרכו היא תוכל לצפות בתהליך. היא לא נכנסת ממש לחדר הניתוח.

החלפתי בגדים, ולבשתי את החלוק של בית החולים. שמתי את הכובע על השיער. מפלס הלחץ כמובן עולה. אני מנסה להישאר רגועה, לא ממש בהצלחה.
פרופ' מאירוב הגיע בינתיים. המרדים, רופא חביב מאוד, הגיע לפגוש אותי ושאל אותי שאלות על רגישויות ואלרגיות, אם יש. לשמחתי לא ידוע לי על רגישות למשהו ספציפי.

האחות אמרה לי להוריד את המשקפיים לפני הכניסה לחדר הניתוח. ביקשתי מחברתי ר. שתלווה אותי לחדר הניתוח ואז תיקח ממני את המשקפיים, כדי שאשאר איתם ממש עד הכניסה. גם סוג של להרגיש בשליטה עד כמה שאפשר. האחות התעקשה שאוריד אותם עכשיו: 'החדר נמצא בדיוק שתי פסיעות מפה. את לא צריכה את המשקפיים בשביל שני צעדים וחברתך גם לא צריכה ללוות אותך במרחק קטן כזה'. ניסיתי להתעקש בחזרה. נכון, חדר הניתוח אכן היה במרחק של כמה פסיעות, אבל איכשהו זה היה לי חשוב. אבל האחות ממש לא היתה מוכנה לשמוע מכלום, והתחילה להיות סצינה לא נעימה, אז ויתרתי. די בעצבים. נתתי לחברתי ר. את המשקפיים, ואמרתי לה: עזבי, תישארי פה. היא ממש מתחרפנת מזה שתלווי אותי.
תוך כדי שאני מדברת עם חברתי, ופונה ללכת לכיוון חדר הניתוח, אני קולטת שהאחות שולחת אלי כל הזמן ידיים, כאילו מנסה לגרור אותי: בואי, אני אקח אותך. וזה לא מפסיק.
 בשלב הזה כבר איבדתי את זה לגמרי. הרמתי את הידיים, שלא תיגע בי והתפרצתי: טוב, די! תעזבי אותי! אל תגעי בי. תורידי את הידיים שלך ממני. אני יכולה ללכת לבד, אני לא ילדה בת חמש!
- לא, רק חשבתי שאת לא רואה. רציתי לעזור לך...
בסדר... אני עדיין לא זקוקה להתייחסות של ילדה קטנה!

נכנסנו לחדר, אני, האחות, עוד אחות של חדר הניתוח, המרדים ופרופ' מאירוב.
האחות הראתה לי איך להתיישב על המיטה, ואז היא פונה לפרופ' מאירוב ואומרת לו: איך מתוקה ועדינה כמוה, יכולה להתפרץ פתאום ככה?...
הייתי בהלם! איזו חוצפה. מה היא חושבת לעצמה?! הלו, אני פה! אם את רוצה לדבר עלי, לפחות תעשי את זה כשאני לא נמצאת. לא מול הפנים שלי. גם אם התגובה שלי מוגזמת, אפשר עדיין להבין שאני לחוצה מהתהליך ולבוא לקראת. אני מבינה שבטח ראית את התהליך הזה עשרות אלפי פעמים ומבחינתך זו שגרה, אבל מבחינתי זו פעם אחת ויחידה שאני עוברת תהליך כזה, וכן, אני לחוצה, וזה מובן.
מה היה קורה אם חברתי היתה מלווה אותי, גם אם זה רק שני צעדים? העולם היה מתמוטט? חדר הניתוח היה מתפוצץ? מה? אי אפשר היה פשוט לתת לי את זה ולסגור עניין, אם זה מה שגורם לי להרגיש רגועה יותר? אפשר לחשוב, מה כבר ביקשתי...

את כל זה חשבתי לעצמי וכמובן שלא אמרתי כלום. האמת, לא היה לי נעים מפרופ' מאירוב. אם הוא לא היה שם בחדר באותו זמן, אני חושבת שהייתי נכנסת בה עד הסוף.
כל כך התעצבנתי עליה! אפילו עכשיו כשאני כותבת, וזה כבר כמעט חודש אחרי, אני עדיין חווה שוב את הכעס והתסכול שהרגשתי אז.

ומכיוון שהפוסט הזה נעשה ארוך מדי, אמשיך בפעם הבאה.

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

יום לפני השאיבה

יום ראשון, ה' בחשוון תשע"ג, 21.10.12

יום לפני השאיבה. מפלס המתח והלחץ שלי מטפס לגבהים.
קמתי בבוקר, עם הרגשה לא נעימה בבטן. פיזית, הכוונה. אני מרגישה כאילו הבטן שלי מלאה בחתיכות זכוכית גדולות. זה גם כבד מאוד, וגם מרגיש כאילו אני צריכה ממש להיזהר כדי לא לשבור אותן. כאילו כל תזוזה לא נכונה יכולה לגרום לחתיכות הזכוכית האלו ליפול ולהישבר.

התפללתי הבוקר את כל תפילת שחרית. רק שתבינו, אני בחיים לא עושה את זה, חוץ מאשר ביום כיפור. הרגשתי צורך להתפלל שהכל יהיה בסדר. שלא רק יעבור בהצלחה, אלא שגם תצא כמות מספקת כדי שלא אצטרך לעבור שוב את התהליך.

ארוחת בוקר: עדיין בטראומה מהבחילות הנוראיות אתמול, בשבת, ועדיין עם הרגשה של בטן מלאה לגמרי, אני אוכלת כמה גרגירי רימון ומרגישה מפוצצת! כנראה שהשחלות כל כך גדלו, עד כדי כך שכבר אין מקום לקיבה, וכל כמות קטנה של אוכל שאני מכניסה לפה, כבר גורמת לי להרגיש כאילו אכלתי המון. על זה אני דווקא לא מתלוננת. נראה שאני עומדת לרדת במשקל בימים הקרובים... משהו אחד טוב כבר יוצא מכל הסיפור.
מאוחר יותר אכלתי חצי בננה. את החצי השני כבר לא הצלחתי לסיים ונתתי לאמא שלי.

סימסתי עם חברתי א. מהעבודה, שדאגה קצת ורצתה לדעת מה קורה איתי.

התקשרתי למכון פוע"ה להזמין משגיחה. אף אחד לא עונה בשלוחה המבוקשת. מחכה חצי שעה ומנסה שוב. שוב אף אחד לא עונה. הגעתי למזכירות: אה, הפיקוח? עדיין לא הגיעו. תשאירי טלפון ויחזרו אלייך.

הצעד הבא היה להתקשר לאסותא, ולברר כמה זמן לוקח כל הסיפור והאם אני צריכה להישאר שם לילה.
מסתבר שלא. השאיבה עצמה, לוקחת כרבע שעה. אח"כ יש להישאר לכשעתיים של התאוששות ולאחר מכן משחררים הביתה. אני צריכה להגיע כשעה לפני הזמן, ועלי להיות בצום מלא של שש שעות לפחות. לא, אסור גם לשתות מים.

עכשיו התיישבתי לומר קצת תהלים. הייתי מעודדת מכך שלא אצטרך להישאר ללילה בביה"ח.
התקשרתי למוסדות קבר רחל, תרמתי לצדקה וביקשתי שיתפללו בשבילי מחר בשעה של השאיבה.
עוד קצת תהלים.
עוד כמה גרגרי רימון בתור ארוחת ביניים.
שוב תהלים.
שוב מנסה להתקשר למכון פוע"ה. סוף סוף ענו. הודעתי על השאיבה מחר ועל השעה המדויקת והזמנתי משגיחה, בעלות של 120 ש"ח (חברי כללית מושלם - יש החזר של כ-100 ש"ח). האיש מעבר לקו רשם את כל הפרטים ועדכן שהמשגיחה תגיע מעט לפני השעה המיועדת כדי לפגוש אותי. הוא צייד אותי במספר טלפון ישיר, למקרה שתצוץ מחר בעיה כלשהי.

בצהריים הרגשתי טוב יותר. אפילו הרגשתי קצת רעבה. הרשיתי לעצמי חתיכה קטנה של דג אפוי, וכמה כפיות של תבשיל קוסקוס עם אורז וקישואים. הרגשתי מפוצצת אחרי זה, אבל זה עבר בסדר.

לאורך כל היום השתדלתי לזוז כמה שפחות ולא לעשות תנועות פתאומיות, כדי לא לגרום לנזק שם בפנים.
היתה לי ערמה של זכוכיות לשמור עליה, שלא תישבר... אפילו כביסה שתכננתי לעשות לא עשיתי. לא התכופפתי בכלל - זו גם היתה משימה כואבת לבטן שלי. השתדלתי לשבת רוב הזמן.

אחרי שנת צהריים, המשכתי עוד קצת תהלים ואכלתי מעט גבינה עם דבש וקינמון.
חברותי לעבודה, א. ו-ה., שלחו הודעות SMS מלאות בעידוד. חברתי י. הגיעה לבקר בצהריים.
קיבלתי הרבה תמיכה מוראלית מהסביבה. אמנם לא הסביבה הקרובה שקיוויתי, אבל זה היה נפלא להרגיש.

אני די מתפדחת לספר מה עשיתי עכשיו, זה רק יראה עד כמה הייתי בלחץ היום. אבל החלטתי שבבלוג הזה אספר גם על הדברים האלה, הפחות נעימים והמפדחים, ולא אסתיר כלום. כן, אני מודה, אני בלחץ היסטרי מהשאיבה מחר. מתה מפחד. לגמרי. רוצה כבר להיות אחרי.
מה שעשיתי עכשיו היה להתפלל מנחה, שזה אני דווקא עושה כמעט כל יום, אבל הפעם, וזה אני ממש לא עושה כל יום, התפללתי תפילת מנחה של ערב יום כיפור. כן, עם הווידוי והכול. זה פשוט הרגיש לי נכון וטוב.

אכלתי ארוחת ערב! ממש ארוחה: כריך עם טחינה, ביצה קשה ועגבנייה. קצת מלא לי מדי בבטן. במיוחד שעכשיו מפלס המתח עולה עוד יותר. באופן די מוזר, עד כמה שהייתי לחוצה, הרגשתי גם רגועה לגמרי. כאילו עשיתי היום את כל מה שהיה ביכולתי לעשות לקראת מחר. מבחינה רוחנית, אני מתכוונת.

התקשרתי לחברתי ר., זו שאמורה ללוות אותי מחר, כדי לסגור פרטים אחרונים. ואז פשוט גלשתי באינטרנט כדי להעביר את הזמן עד שאלך לישון.

לפני השינה הלכתי להתקלח. כשיצאתי והתארגנתי לשינה, איכשהו עיקמתי קצת את הרגל, וישר הרגשתי כאב חד בבטן. קצת נבהלתי, שמא גרמתי למשהו שם לזוז בכיוון לא נכון... קיוויתי שהכל בסדר.

לא נותר עוד מה לעשות הערב.
הולכת לישון.
עוד 24 שעות כבר אהיה בע"ה אחרי הכל.