יום שני,ו' בחשוון תשע"ג, 22.10.12
אז הנה הגיע היום הגדול. עד הערב אני אהיה כבר אחרי.
קמה מוקדם בבוקר. השאיבה היום בשעה 14:00, ואני אמורה להיות בצום של שש שעות לפחות, מה שאומר צום מהשעה 08:00. אני מנצלת את זה שקמתי מוקדם, ואוכלת חצי כוס של גרגרי רימונים. יותר מזה אני לא מסוגלת, הבטן מתהפכת לי. אני יודעת שיותר ממה שהשחלות מציקות לי, אני פשוט בלחץ.
הגעתי למסקנה שמה שהכי מפריע לי בכל התהליך זה הקטע של ההרדמה המלאה. אין לי בעיה להתמודד עם הרבה דברים, אבל מפריע לי להיות לגמרי בלי שליטה ובחוסר הכרה. מסקנה: אני כנראה חולת שליטה...
אני מתפללת שחרית - את הכל (!), מסדרת את המיטה, אומרת קצת תהלים, אין לי כל כך סבלנות היום.
נכנסת להתקלח מתלבשת ומתארגנת: לקחתי איתי בתיק עוד זוג תחתונים, תחבושות הגייניות, מגבת קטנה, חבילת טישו, מגבונים לחים, שקית לבגדים שאצטרך לפשוט, זוג גרביים נוסף...
ענדתי שרשרת אהובה, למרות שידעתי שלפני הכניסה לחדר הניתוח אצטרך להוריד כל תכשיט שהוא.
זהו. יוצאים.
חברתי ר., המלווה שלי להיום, באה לאסוף אותי. אני מכריחה אותה לנסוע במהירות הכי איטית שאפשר לנסוע בה על הכביש הראשי בדרך לראשל"צ. כל תנודה קטנה על הכביש, מקפיצה לי את הבטן וגורמת לשחלות שלי להשתולל בפנים, ולבטן לכאוב. לפחות ככה זה מרגיש.
הגענו לאסותא ראשל"צ בשעה 12:30. מוקדם מדי. אמרו לנו במחלקה לחזור עוד כחצי שעה. ירדנו למטה וישבנו בפטיו של ביה"ח ודיברנו על שטויות, במאמץ פאתטי לשחרר לחץ. חברתי ר. היתה אפילו יותר לחוצה ממני... אבל היא ממש השתדלה. הודעתי לה שיש לה תפקיד בזמן שאני בשאיבה בפנים: אסור לה לחכות סתם, או לקרוא ספר. רק להגיד תהלים עד שאני יוצאת. סימסתי לחברותי הקרובות בקשה גם להגיד בשבילי תהלים בזמן שאהיה בפנים.
דיברנו על זה שאחרי שאסיים כאן היום, ניכנס לקפה ועוגה בסניף של קפה קפה שנמצא פה בחוץ, בקצה הרחוב, לפני שניסע הביתה.
חזרנו למחלקה לפתוח תיק. הסדרתי את התשלום מול המזכירות הרפואיות, והגשתי את טפסי ההסכמה שחתמתי עליהם עוד במרפאה, אצל הרופא. להפתעתי אמרה המזכירה שזה לא הטפסים הנכונים והביאה לי טפסים אחרים. מה אגיד לכם, קראתי את הטפסים החדשים, והם היו זהים מילה במילה לאלו שהחזקתי אצלי, רק בעיצוב שונה קצת. אבל המזכירה התעקשה, אז לא התווכחתי וחתמתי גם עליהם.
פתחו לי תיק במחלקה. אחות מדדה לי לחץ דם, דופק, שאלון רפואי... הליך רגיל.
מה שלא היה רגיל, זה שכל חמש דקות, האחות הלכה לדלפק האחיות לחפש מסמך אחר שהיא חשבה שהיה חסר. באיזשהו שלב זה נהיה הזוי. הבאתי לה את הטפסים שחתמתי עליהם עכשיו במזכירות, וציינתי שיש ברשותי טפסים שחתמתי עליהם עם הרופא. ואז האחות אמרה: זהו, את אלו אני צריכה. מה שנתנה לך המזכירה - לא רלוונטי. שימי בצד.
או.קי... מישהו פה לא מתואם עם מישהו... ר. ואני הסתכלנו אחת על השנייה די בפליאה ממה שהולך כאן עכשיו.
סוף סוף הסתיים תהליך הקבלה. קיבלתי חלוק, כובע ומין ערדליים ללבוש לפני הכניסה לחדר הניתוח (טוב שהבאתי גרביים), והאחות הסבירה לי איך בדיוק זה יתנהל: כבר בחדר הניתוח, לאחר ההרדמה, ישימו לי נר לשיכוך כאבים. השאיבה עצמה לוקחת כרבע שעה, ואני אמורה להתעורר כעשר דקות אחרי שאצא מחדר הניתוח. ייתכן שארגיש כאב גם אח"כ, ואז אוכל לקבל משככי כאבים נוספים ע"י האחות.
המשגיחה של מכון פוע"ה הגיעה בינתיים, אשה נחמדה מאוד שאינני זוכרת את שמה. ערכנו היכרות, והיא הראתה לי את החלון הקטן לחדר הניתוח שדרכו היא תוכל לצפות בתהליך. היא לא נכנסת ממש לחדר הניתוח.
החלפתי בגדים, ולבשתי את החלוק של בית החולים. שמתי את הכובע על השיער. מפלס הלחץ כמובן עולה. אני מנסה להישאר רגועה, לא ממש בהצלחה.
פרופ' מאירוב הגיע בינתיים. המרדים, רופא חביב מאוד, הגיע לפגוש אותי ושאל אותי שאלות על רגישויות ואלרגיות, אם יש. לשמחתי לא ידוע לי על רגישות למשהו ספציפי.
האחות אמרה לי להוריד את המשקפיים לפני הכניסה לחדר הניתוח. ביקשתי מחברתי ר. שתלווה אותי לחדר הניתוח ואז תיקח ממני את המשקפיים, כדי שאשאר איתם ממש עד הכניסה. גם סוג של להרגיש בשליטה עד כמה שאפשר. האחות התעקשה שאוריד אותם עכשיו: 'החדר נמצא בדיוק שתי פסיעות מפה. את לא צריכה את המשקפיים בשביל שני צעדים וחברתך גם לא צריכה ללוות אותך במרחק קטן כזה'. ניסיתי להתעקש בחזרה. נכון, חדר הניתוח אכן היה במרחק של כמה פסיעות, אבל איכשהו זה היה לי חשוב. אבל האחות ממש לא היתה מוכנה לשמוע מכלום, והתחילה להיות סצינה לא נעימה, אז ויתרתי. די בעצבים. נתתי לחברתי ר. את המשקפיים, ואמרתי לה: עזבי, תישארי פה. היא ממש מתחרפנת מזה שתלווי אותי.
תוך כדי שאני מדברת עם חברתי, ופונה ללכת לכיוון חדר הניתוח, אני קולטת שהאחות שולחת אלי כל הזמן ידיים, כאילו מנסה לגרור אותי: בואי, אני אקח אותך. וזה לא מפסיק.
בשלב הזה כבר איבדתי את זה לגמרי. הרמתי את הידיים, שלא תיגע בי והתפרצתי: טוב, די! תעזבי אותי! אל תגעי בי. תורידי את הידיים שלך ממני. אני יכולה ללכת לבד, אני לא ילדה בת חמש!
- לא, רק חשבתי שאת לא רואה. רציתי לעזור לך...
בסדר... אני עדיין לא זקוקה להתייחסות של ילדה קטנה!
נכנסנו לחדר, אני, האחות, עוד אחות של חדר הניתוח, המרדים ופרופ' מאירוב.
האחות הראתה לי איך להתיישב על המיטה, ואז היא פונה לפרופ' מאירוב ואומרת לו: איך מתוקה ועדינה כמוה, יכולה להתפרץ פתאום ככה?...
הייתי בהלם! איזו חוצפה. מה היא חושבת לעצמה?! הלו, אני פה! אם את רוצה לדבר עלי, לפחות תעשי את זה כשאני לא נמצאת. לא מול הפנים שלי. גם אם התגובה שלי מוגזמת, אפשר עדיין להבין שאני לחוצה מהתהליך ולבוא לקראת. אני מבינה שבטח ראית את התהליך הזה עשרות אלפי פעמים ומבחינתך זו שגרה, אבל מבחינתי זו פעם אחת ויחידה שאני עוברת תהליך כזה, וכן, אני לחוצה, וזה מובן.
מה היה קורה אם חברתי היתה מלווה אותי, גם אם זה רק שני צעדים? העולם היה מתמוטט? חדר הניתוח היה מתפוצץ? מה? אי אפשר היה פשוט לתת לי את זה ולסגור עניין, אם זה מה שגורם לי להרגיש רגועה יותר? אפשר לחשוב, מה כבר ביקשתי...
את כל זה חשבתי לעצמי וכמובן שלא אמרתי כלום. האמת, לא היה לי נעים מפרופ' מאירוב. אם הוא לא היה שם בחדר באותו זמן, אני חושבת שהייתי נכנסת בה עד הסוף.
כל כך התעצבנתי עליה! אפילו עכשיו כשאני כותבת, וזה כבר כמעט חודש אחרי, אני עדיין חווה שוב את הכעס והתסכול שהרגשתי אז.
ומכיוון שהפוסט הזה נעשה ארוך מדי, אמשיך בפעם הבאה.
אז הנה הגיע היום הגדול. עד הערב אני אהיה כבר אחרי.
קמה מוקדם בבוקר. השאיבה היום בשעה 14:00, ואני אמורה להיות בצום של שש שעות לפחות, מה שאומר צום מהשעה 08:00. אני מנצלת את זה שקמתי מוקדם, ואוכלת חצי כוס של גרגרי רימונים. יותר מזה אני לא מסוגלת, הבטן מתהפכת לי. אני יודעת שיותר ממה שהשחלות מציקות לי, אני פשוט בלחץ.
הגעתי למסקנה שמה שהכי מפריע לי בכל התהליך זה הקטע של ההרדמה המלאה. אין לי בעיה להתמודד עם הרבה דברים, אבל מפריע לי להיות לגמרי בלי שליטה ובחוסר הכרה. מסקנה: אני כנראה חולת שליטה...
אני מתפללת שחרית - את הכל (!), מסדרת את המיטה, אומרת קצת תהלים, אין לי כל כך סבלנות היום.
נכנסת להתקלח מתלבשת ומתארגנת: לקחתי איתי בתיק עוד זוג תחתונים, תחבושות הגייניות, מגבת קטנה, חבילת טישו, מגבונים לחים, שקית לבגדים שאצטרך לפשוט, זוג גרביים נוסף...
ענדתי שרשרת אהובה, למרות שידעתי שלפני הכניסה לחדר הניתוח אצטרך להוריד כל תכשיט שהוא.
זהו. יוצאים.
חברתי ר., המלווה שלי להיום, באה לאסוף אותי. אני מכריחה אותה לנסוע במהירות הכי איטית שאפשר לנסוע בה על הכביש הראשי בדרך לראשל"צ. כל תנודה קטנה על הכביש, מקפיצה לי את הבטן וגורמת לשחלות שלי להשתולל בפנים, ולבטן לכאוב. לפחות ככה זה מרגיש.
הגענו לאסותא ראשל"צ בשעה 12:30. מוקדם מדי. אמרו לנו במחלקה לחזור עוד כחצי שעה. ירדנו למטה וישבנו בפטיו של ביה"ח ודיברנו על שטויות, במאמץ פאתטי לשחרר לחץ. חברתי ר. היתה אפילו יותר לחוצה ממני... אבל היא ממש השתדלה. הודעתי לה שיש לה תפקיד בזמן שאני בשאיבה בפנים: אסור לה לחכות סתם, או לקרוא ספר. רק להגיד תהלים עד שאני יוצאת. סימסתי לחברותי הקרובות בקשה גם להגיד בשבילי תהלים בזמן שאהיה בפנים.
דיברנו על זה שאחרי שאסיים כאן היום, ניכנס לקפה ועוגה בסניף של קפה קפה שנמצא פה בחוץ, בקצה הרחוב, לפני שניסע הביתה.
חזרנו למחלקה לפתוח תיק. הסדרתי את התשלום מול המזכירות הרפואיות, והגשתי את טפסי ההסכמה שחתמתי עליהם עוד במרפאה, אצל הרופא. להפתעתי אמרה המזכירה שזה לא הטפסים הנכונים והביאה לי טפסים אחרים. מה אגיד לכם, קראתי את הטפסים החדשים, והם היו זהים מילה במילה לאלו שהחזקתי אצלי, רק בעיצוב שונה קצת. אבל המזכירה התעקשה, אז לא התווכחתי וחתמתי גם עליהם.
פתחו לי תיק במחלקה. אחות מדדה לי לחץ דם, דופק, שאלון רפואי... הליך רגיל.
מה שלא היה רגיל, זה שכל חמש דקות, האחות הלכה לדלפק האחיות לחפש מסמך אחר שהיא חשבה שהיה חסר. באיזשהו שלב זה נהיה הזוי. הבאתי לה את הטפסים שחתמתי עליהם עכשיו במזכירות, וציינתי שיש ברשותי טפסים שחתמתי עליהם עם הרופא. ואז האחות אמרה: זהו, את אלו אני צריכה. מה שנתנה לך המזכירה - לא רלוונטי. שימי בצד.
או.קי... מישהו פה לא מתואם עם מישהו... ר. ואני הסתכלנו אחת על השנייה די בפליאה ממה שהולך כאן עכשיו.
סוף סוף הסתיים תהליך הקבלה. קיבלתי חלוק, כובע ומין ערדליים ללבוש לפני הכניסה לחדר הניתוח (טוב שהבאתי גרביים), והאחות הסבירה לי איך בדיוק זה יתנהל: כבר בחדר הניתוח, לאחר ההרדמה, ישימו לי נר לשיכוך כאבים. השאיבה עצמה לוקחת כרבע שעה, ואני אמורה להתעורר כעשר דקות אחרי שאצא מחדר הניתוח. ייתכן שארגיש כאב גם אח"כ, ואז אוכל לקבל משככי כאבים נוספים ע"י האחות.
המשגיחה של מכון פוע"ה הגיעה בינתיים, אשה נחמדה מאוד שאינני זוכרת את שמה. ערכנו היכרות, והיא הראתה לי את החלון הקטן לחדר הניתוח שדרכו היא תוכל לצפות בתהליך. היא לא נכנסת ממש לחדר הניתוח.
החלפתי בגדים, ולבשתי את החלוק של בית החולים. שמתי את הכובע על השיער. מפלס הלחץ כמובן עולה. אני מנסה להישאר רגועה, לא ממש בהצלחה.
פרופ' מאירוב הגיע בינתיים. המרדים, רופא חביב מאוד, הגיע לפגוש אותי ושאל אותי שאלות על רגישויות ואלרגיות, אם יש. לשמחתי לא ידוע לי על רגישות למשהו ספציפי.
האחות אמרה לי להוריד את המשקפיים לפני הכניסה לחדר הניתוח. ביקשתי מחברתי ר. שתלווה אותי לחדר הניתוח ואז תיקח ממני את המשקפיים, כדי שאשאר איתם ממש עד הכניסה. גם סוג של להרגיש בשליטה עד כמה שאפשר. האחות התעקשה שאוריד אותם עכשיו: 'החדר נמצא בדיוק שתי פסיעות מפה. את לא צריכה את המשקפיים בשביל שני צעדים וחברתך גם לא צריכה ללוות אותך במרחק קטן כזה'. ניסיתי להתעקש בחזרה. נכון, חדר הניתוח אכן היה במרחק של כמה פסיעות, אבל איכשהו זה היה לי חשוב. אבל האחות ממש לא היתה מוכנה לשמוע מכלום, והתחילה להיות סצינה לא נעימה, אז ויתרתי. די בעצבים. נתתי לחברתי ר. את המשקפיים, ואמרתי לה: עזבי, תישארי פה. היא ממש מתחרפנת מזה שתלווי אותי.
תוך כדי שאני מדברת עם חברתי, ופונה ללכת לכיוון חדר הניתוח, אני קולטת שהאחות שולחת אלי כל הזמן ידיים, כאילו מנסה לגרור אותי: בואי, אני אקח אותך. וזה לא מפסיק.
בשלב הזה כבר איבדתי את זה לגמרי. הרמתי את הידיים, שלא תיגע בי והתפרצתי: טוב, די! תעזבי אותי! אל תגעי בי. תורידי את הידיים שלך ממני. אני יכולה ללכת לבד, אני לא ילדה בת חמש!
- לא, רק חשבתי שאת לא רואה. רציתי לעזור לך...
בסדר... אני עדיין לא זקוקה להתייחסות של ילדה קטנה!
נכנסנו לחדר, אני, האחות, עוד אחות של חדר הניתוח, המרדים ופרופ' מאירוב.
האחות הראתה לי איך להתיישב על המיטה, ואז היא פונה לפרופ' מאירוב ואומרת לו: איך מתוקה ועדינה כמוה, יכולה להתפרץ פתאום ככה?...
הייתי בהלם! איזו חוצפה. מה היא חושבת לעצמה?! הלו, אני פה! אם את רוצה לדבר עלי, לפחות תעשי את זה כשאני לא נמצאת. לא מול הפנים שלי. גם אם התגובה שלי מוגזמת, אפשר עדיין להבין שאני לחוצה מהתהליך ולבוא לקראת. אני מבינה שבטח ראית את התהליך הזה עשרות אלפי פעמים ומבחינתך זו שגרה, אבל מבחינתי זו פעם אחת ויחידה שאני עוברת תהליך כזה, וכן, אני לחוצה, וזה מובן.
מה היה קורה אם חברתי היתה מלווה אותי, גם אם זה רק שני צעדים? העולם היה מתמוטט? חדר הניתוח היה מתפוצץ? מה? אי אפשר היה פשוט לתת לי את זה ולסגור עניין, אם זה מה שגורם לי להרגיש רגועה יותר? אפשר לחשוב, מה כבר ביקשתי...
את כל זה חשבתי לעצמי וכמובן שלא אמרתי כלום. האמת, לא היה לי נעים מפרופ' מאירוב. אם הוא לא היה שם בחדר באותו זמן, אני חושבת שהייתי נכנסת בה עד הסוף.
כל כך התעצבנתי עליה! אפילו עכשיו כשאני כותבת, וזה כבר כמעט חודש אחרי, אני עדיין חווה שוב את הכעס והתסכול שהרגשתי אז.
ומכיוון שהפוסט הזה נעשה ארוך מדי, אמשיך בפעם הבאה.
איזה אחות מסובבת. השאלה הנכונה היא איך נותנים לשכמותה לטפל באנשים!!
השבמחק