האחות של המחלקה יצאה מחדר הניתוח, עכשיו התחיל הדבר האמיתי: המרדים הכניס לי מחט לזרוע, האחות של חדר הניתוח פרשה מצע מתחתי. פרופ' מאירוב עמד בצד וחיכה שההכנות יושלמו. הרגשתי צורך להתנצל בפניו על הבלגן שעשיתי. כמובן שהוא אמר שהכל בסדר... המרדים אמר שייתכן שארגיש כאב ראש בגלל חומר ההרדמה, ואז האחות שמה לי מסיכת חמצן על הפנים. וזהו. מאז אני לא זוכרת. לא הרגשתי שנרדמתי. מה שאכתוב עכשיו יהיה מה שספרה לי חברתי ר. לאחר מכן.
יצאתי מחדר הניתוח, עדיין עם מסיכת החמצן עלי ועם פנים אדומות מאוד. ר. נלחצה. אח"כ הורידו את המסיכה ממני, אבל לקח לי כשעה שלמה להתעורר. הייתי הראשונה שנכנסתי לחדר הניתוח, אבל האחרונה שהתעוררתי. ר. היתה לחוצה מהעניין. במיוחד שהיא ראתה שכל הנשים האחרות שנכנסו אחרי, התעוררו די מיד, התאוששו, התלבשו והלכו. לי לקח, כאמור, כשעה להתעורר. הרופא שלי הגיע פעמיים ועדיין ישנתי לגמרי. הוא אמר למרדים: תראה, היא עדיין לא התעוררה... והמרדים הסתכל עלי ואמר: נו, זה לא פלא.
בפעם השלישית שהרופא ניגש לראות אותי, הוא כבר הרים אותי בכתף, ואז התעוררתי הפעם הראשונה.
לא שאני זוכרת משהו מכל זה.
ר. אמרה שהדבר הראשון שהוצאתי מהפה היה: "כמה?" כלומר: כמה ביציות יצאו לי. והוא ענה לי: 24, ואז הוסיף בחיוך לחברה שלי: תראי, היא לא תזכור כלום אח"כ...
מה שהיה נכון, כי בפעם הרביעית שהוא ניגש אלי, שוב שאלתי "כמה?"
מה שאני זוכרת, הוא ששמעתי אותו קורא לי בשמי, ואז אני זוכרת שפתחתי את העיניים, ושאלתי 'כמה?' והיתה לי ההרגשה שכבר שאלתי אותו, רק שאני לא זוכרת את התשובה. אני זוכרת שביקשתי שייתן לי עוד חמש דקות להתעורר...
ואז אני זוכרת אותו מגיע שוב ואומר שהוא צריך ללכת.
ר. אמרה ששאלתי שלוש פעמים "כמה?"
בינתיים ניגשה אלי האחות לבדוק איך אני מרגישה ואם כואב לי. הרגשתי כאב עמום למטה, והעדפתי להגיד כבר עכשיו שכואב לי, ושתתן לי משככי כאבים, מאשר להתעורר אח"כ ולהרגיש ממש כאב. היא הוסיפה לי אופטלגין לאינפוזיה. עדיין הייתי מאוד מטושטשת.
ואז התחלתי להרגיש קור. היה לי קר נורא. ר. הלכה לבקש מהאחיות שמיכה נוספת בשבילי, וכיסתה אותי, אבל עדיין היה לי מאוד קר. רעדתי מקור מתחת לשמיכות. ר. אמרה לאחיות שקר לי מאוד, ואז אחות אחת ניגשה ושמה לי מכשיר חימום כלשהו מתחת לשמיכות. ואז התחלתי סוף סוף להרגיש טוב יותר.
שמעתי את הנייד שלי מצלצל, אמא שלי היתה על הקו. ר. ענתה במקומי, כי אני עדיין לא יכולתי, ואמרה שהתעוררתי, אבל שאני עדיין לא יכולה ממש לדבר.
אני זוכרת שהאחות נגשה הרבה פעמים אלי, וכבר חשבתי לעצמי היא ממש נודניקית ושתרפה קצת.
אח"כ ביקשתי את המשקפיים שלי, וביקשתי מר. שתספר לי איך היה עד שהתעוררתי. היא ספרה לי איך יצאתי עם פנים אדומות מאוד, ושגם נחרתי קצת תוך כדי שינה, ואיך הרופא ניגש אלי חמש פעמים, ושלקח לי המון זמן להתעורר, יחסית לשאר הנשים.
היא אמרה שהרופא ביקש שאתקשר אליו בערב.
לאט לאט התחלתי להיות ערנית קצת יותר, אך עדיין חלשה ועייפה. האחות נגשה ואמרה לר. שתעשה לי תה ותביא לי לשתות, והרימה לי את המיטה כדי שאהיה יותר בתנוחה של ישיבה.
ר. הכינה לי כוס תה, ובהתחלה לא הייתי מסוגלת להחזיק את הכוס ור. היתה צריכה להשקות אותי. אחרי כמה שלוקים הרגשתי שאני מלאה, והייתי חייבת להפסיק ולנוח.
המשגיחה ניגשה לראות מה שלומי, ואמרה שהיא עוד נשארת כאן, כדי להיות בתהליך ההקפאה.
ואז הרגשתי שאני צריכה שירותים. האחות אמרה שזה טוב מאוד שאתחיל להסתובב, אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעמוד לבד. התיישבתי לאט על המיטה, כדי לא לקבל סחרחורת, ולאט לאט ירדתי מהמיטה, ר. לקחה אותי ביד וליוותה אותי לשירותים. לא נעלתי את הדלת, למקרה שאצטרך עזרה, והיא עמדה בחוץ ושמרה.
חזרתי למיטה, ואז סוף סוף הרגשתי שאני מתחילה לחזור לעצמי. עדיין הייתי צריכה לנוח. האחות נגשה שוב והביאה לי את מכתב השחרור. נתתי לר. שתשים בתיק שלי.
כוס תה נוספת. הפעם הייתי מסוגלת להחזיק אותה בעצמי. אח"כ דיברתי קצת עם אמא שלי. סימסתי לחברות שלי שהכל עבר בשלום, ושאני כבר אחרי.
אחרי כשלוש שעות וחצי במחלקה התחלתי סוף סוף להתארגן לעזוב. הלכתי לשירותים להחליף חזרה לבגדים שלי. ויתרתי על הרעיון של לשבת לכוס קפה ועוגה, לא בא לי טוב. רציתי לחזור הביתה. האחות הוציאה את המחט מהזרוע שלי, ואז איכשהו יצא שדיברנו שוב עם המשגיחה והבנו שהיא נמצאת כאן ללא רכב. מכיוון שהיא גם ככה גרה בכיוון שלנו בדרך הביתה, הצענו לה טרמפ. ואז חיכינו עד שתסיים את תפקידה.
האחות קצת נבהלה לראות אותנו עדיין פה, וחשבה שקרה משהו. אמרנו לה שאנחנו רק מחכות למשגיחה.
בכלל, קצת היה נראה לי, בהרגשה שלי, שממש חיכו שנלך כבר. כאילו כל ההתנהלות היתה: תתעוררי כבר, תתיישבי כבר, תשתי כבר, תקומי כבר, תסתובבי כבר, תלכי כבר הביתה... לא אהבתי את זה. ושוב - זו הרגשה סובייקטיבית שלי. מן הסתם זה לא ממש היה ככה, אבל ככה הרגשתי.
לפני שהלכנו, האחות אמרה שאשאר לנוח בבית לפחות שלושה ימים. באותו רגע, חשבתי שהיא מגזימה, אבל החלטתי שאשאל את הרופא בערב, כשאתקשר אליו.
את הנסיעה חזרה הביתה, עשינו גם ככה ממש לאט, לשמחתי, כי הכביש היה פקוק מאוד. עדיין כל קפיצה קטנה של האוטו, הציקה לי מאוד בבטן. אחרי שהורדנו את המשגיחה, החלטנו בכל זאת לעצור בבית קפה. מצד אחד, הייתי די רעבה אחרי יום כמעט שלם של צום. מצד שני, ידעתי שלא אהיה מסוגלת לאכול הרבה בכלל.
הזמנתי מילקשייק. גם נוזלי, גם על בסיס חלב, מספיק ממלא אבל גם מספיק קליל. זו היתה ארוחת הערב שלי לאותו יום.
הגעתי הביתה בשעה שמונה וחצי בערב.
התקשרתי לרופא שלי. ואז שמעתי לראשונה מדוע התעוררתי כל כך לאט. הסתבר שבמהלך השאיבה, כל כמה דקות, הראיתי סימנים של התעוררות, והמרדים נאלץ להוסיף עוד ועוד חומר הרדמה. כך יצא שהייתי מפוצצת בהרדמה ולכן לקח לי הרבה זמן להתעורר. הרופא אמר שהדבר אופייני לאנשים שצורכים סמים, וכן לאנשים שהם בסטרס גבוה, מה שברור שהייתי אני.
שאלתי את הרופא אם אני באמת צריכה שלושה ימים להחלים, והוא אמר שבעיקרון נותנים שלושה ימי מחלה לאחר שאיבה, זה אמור להיות רשום במכתב השחרור מביה"ח, ואם לא - הוא יתן לי אישור מחלה כשאבוא אליו לביקורת. ספציפית לגבי, יום אחד אני בוודאי צריכה. בהמשך, מכיוון שאני עובדת בתוך משרד ולא בעבודה פיזית, הדבר תלוי בהרגשה שלי. בכל מקרה, הוא אמר לי שרק אחרי המחזור הבא, הגוף יחזור לעצמו ועד אז אני עדיין חייבת להמשיך לשתות הרבה, מכיוון שהגוף עדיין מלא בהורמונים וצריך לאזן אותם, ועדיין להזהר, לא להתאמץ או לעשות פעילות גופנית.
כמו כן הוא ביקש ממני להגיע לביקורת בעוד כשבוע וחצי, כדי לראות שהכל בסדר.
לאחר השיחה איתו בדקתי את מכתב השחרור. לא היה רשום שם כלום על חופשת מחלה. אצטרך לזכור לקחת ממנו אישור מחלה כשאבוא לביקורת.
זהו. הסתיים היום. הייתי כל כך מאושרת להיות אחרי. הייתי עוד יותר מאושרת שיצאו לי 24 ביציות. זה די הרבה. זה אומר שלא אצטרך לעבור שוב את התהליך הזה. ידעתי להעריך את זה. ר. סיפרה שלידי במחלקה, היתה אישה שיצאו לה בשאיבה רק 4 ביציות.
הייתי פשוט מאושרת ומלאת תודה על כך שאני אחרי הכל, וזה נגמר.
עכשיו נשאר להחלים ולחזור לעצמי.
יצאתי מחדר הניתוח, עדיין עם מסיכת החמצן עלי ועם פנים אדומות מאוד. ר. נלחצה. אח"כ הורידו את המסיכה ממני, אבל לקח לי כשעה שלמה להתעורר. הייתי הראשונה שנכנסתי לחדר הניתוח, אבל האחרונה שהתעוררתי. ר. היתה לחוצה מהעניין. במיוחד שהיא ראתה שכל הנשים האחרות שנכנסו אחרי, התעוררו די מיד, התאוששו, התלבשו והלכו. לי לקח, כאמור, כשעה להתעורר. הרופא שלי הגיע פעמיים ועדיין ישנתי לגמרי. הוא אמר למרדים: תראה, היא עדיין לא התעוררה... והמרדים הסתכל עלי ואמר: נו, זה לא פלא.
בפעם השלישית שהרופא ניגש לראות אותי, הוא כבר הרים אותי בכתף, ואז התעוררתי הפעם הראשונה.
לא שאני זוכרת משהו מכל זה.
ר. אמרה שהדבר הראשון שהוצאתי מהפה היה: "כמה?" כלומר: כמה ביציות יצאו לי. והוא ענה לי: 24, ואז הוסיף בחיוך לחברה שלי: תראי, היא לא תזכור כלום אח"כ...
מה שהיה נכון, כי בפעם הרביעית שהוא ניגש אלי, שוב שאלתי "כמה?"
מה שאני זוכרת, הוא ששמעתי אותו קורא לי בשמי, ואז אני זוכרת שפתחתי את העיניים, ושאלתי 'כמה?' והיתה לי ההרגשה שכבר שאלתי אותו, רק שאני לא זוכרת את התשובה. אני זוכרת שביקשתי שייתן לי עוד חמש דקות להתעורר...
ואז אני זוכרת אותו מגיע שוב ואומר שהוא צריך ללכת.
ר. אמרה ששאלתי שלוש פעמים "כמה?"
בינתיים ניגשה אלי האחות לבדוק איך אני מרגישה ואם כואב לי. הרגשתי כאב עמום למטה, והעדפתי להגיד כבר עכשיו שכואב לי, ושתתן לי משככי כאבים, מאשר להתעורר אח"כ ולהרגיש ממש כאב. היא הוסיפה לי אופטלגין לאינפוזיה. עדיין הייתי מאוד מטושטשת.
ואז התחלתי להרגיש קור. היה לי קר נורא. ר. הלכה לבקש מהאחיות שמיכה נוספת בשבילי, וכיסתה אותי, אבל עדיין היה לי מאוד קר. רעדתי מקור מתחת לשמיכות. ר. אמרה לאחיות שקר לי מאוד, ואז אחות אחת ניגשה ושמה לי מכשיר חימום כלשהו מתחת לשמיכות. ואז התחלתי סוף סוף להרגיש טוב יותר.
שמעתי את הנייד שלי מצלצל, אמא שלי היתה על הקו. ר. ענתה במקומי, כי אני עדיין לא יכולתי, ואמרה שהתעוררתי, אבל שאני עדיין לא יכולה ממש לדבר.
אני זוכרת שהאחות נגשה הרבה פעמים אלי, וכבר חשבתי לעצמי היא ממש נודניקית ושתרפה קצת.
אח"כ ביקשתי את המשקפיים שלי, וביקשתי מר. שתספר לי איך היה עד שהתעוררתי. היא ספרה לי איך יצאתי עם פנים אדומות מאוד, ושגם נחרתי קצת תוך כדי שינה, ואיך הרופא ניגש אלי חמש פעמים, ושלקח לי המון זמן להתעורר, יחסית לשאר הנשים.
היא אמרה שהרופא ביקש שאתקשר אליו בערב.
לאט לאט התחלתי להיות ערנית קצת יותר, אך עדיין חלשה ועייפה. האחות נגשה ואמרה לר. שתעשה לי תה ותביא לי לשתות, והרימה לי את המיטה כדי שאהיה יותר בתנוחה של ישיבה.
ר. הכינה לי כוס תה, ובהתחלה לא הייתי מסוגלת להחזיק את הכוס ור. היתה צריכה להשקות אותי. אחרי כמה שלוקים הרגשתי שאני מלאה, והייתי חייבת להפסיק ולנוח.
המשגיחה ניגשה לראות מה שלומי, ואמרה שהיא עוד נשארת כאן, כדי להיות בתהליך ההקפאה.
ואז הרגשתי שאני צריכה שירותים. האחות אמרה שזה טוב מאוד שאתחיל להסתובב, אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעמוד לבד. התיישבתי לאט על המיטה, כדי לא לקבל סחרחורת, ולאט לאט ירדתי מהמיטה, ר. לקחה אותי ביד וליוותה אותי לשירותים. לא נעלתי את הדלת, למקרה שאצטרך עזרה, והיא עמדה בחוץ ושמרה.
חזרתי למיטה, ואז סוף סוף הרגשתי שאני מתחילה לחזור לעצמי. עדיין הייתי צריכה לנוח. האחות נגשה שוב והביאה לי את מכתב השחרור. נתתי לר. שתשים בתיק שלי.
כוס תה נוספת. הפעם הייתי מסוגלת להחזיק אותה בעצמי. אח"כ דיברתי קצת עם אמא שלי. סימסתי לחברות שלי שהכל עבר בשלום, ושאני כבר אחרי.
אחרי כשלוש שעות וחצי במחלקה התחלתי סוף סוף להתארגן לעזוב. הלכתי לשירותים להחליף חזרה לבגדים שלי. ויתרתי על הרעיון של לשבת לכוס קפה ועוגה, לא בא לי טוב. רציתי לחזור הביתה. האחות הוציאה את המחט מהזרוע שלי, ואז איכשהו יצא שדיברנו שוב עם המשגיחה והבנו שהיא נמצאת כאן ללא רכב. מכיוון שהיא גם ככה גרה בכיוון שלנו בדרך הביתה, הצענו לה טרמפ. ואז חיכינו עד שתסיים את תפקידה.
האחות קצת נבהלה לראות אותנו עדיין פה, וחשבה שקרה משהו. אמרנו לה שאנחנו רק מחכות למשגיחה.
בכלל, קצת היה נראה לי, בהרגשה שלי, שממש חיכו שנלך כבר. כאילו כל ההתנהלות היתה: תתעוררי כבר, תתיישבי כבר, תשתי כבר, תקומי כבר, תסתובבי כבר, תלכי כבר הביתה... לא אהבתי את זה. ושוב - זו הרגשה סובייקטיבית שלי. מן הסתם זה לא ממש היה ככה, אבל ככה הרגשתי.
לפני שהלכנו, האחות אמרה שאשאר לנוח בבית לפחות שלושה ימים. באותו רגע, חשבתי שהיא מגזימה, אבל החלטתי שאשאל את הרופא בערב, כשאתקשר אליו.
את הנסיעה חזרה הביתה, עשינו גם ככה ממש לאט, לשמחתי, כי הכביש היה פקוק מאוד. עדיין כל קפיצה קטנה של האוטו, הציקה לי מאוד בבטן. אחרי שהורדנו את המשגיחה, החלטנו בכל זאת לעצור בבית קפה. מצד אחד, הייתי די רעבה אחרי יום כמעט שלם של צום. מצד שני, ידעתי שלא אהיה מסוגלת לאכול הרבה בכלל.
הזמנתי מילקשייק. גם נוזלי, גם על בסיס חלב, מספיק ממלא אבל גם מספיק קליל. זו היתה ארוחת הערב שלי לאותו יום.
הגעתי הביתה בשעה שמונה וחצי בערב.
התקשרתי לרופא שלי. ואז שמעתי לראשונה מדוע התעוררתי כל כך לאט. הסתבר שבמהלך השאיבה, כל כמה דקות, הראיתי סימנים של התעוררות, והמרדים נאלץ להוסיף עוד ועוד חומר הרדמה. כך יצא שהייתי מפוצצת בהרדמה ולכן לקח לי הרבה זמן להתעורר. הרופא אמר שהדבר אופייני לאנשים שצורכים סמים, וכן לאנשים שהם בסטרס גבוה, מה שברור שהייתי אני.
שאלתי את הרופא אם אני באמת צריכה שלושה ימים להחלים, והוא אמר שבעיקרון נותנים שלושה ימי מחלה לאחר שאיבה, זה אמור להיות רשום במכתב השחרור מביה"ח, ואם לא - הוא יתן לי אישור מחלה כשאבוא אליו לביקורת. ספציפית לגבי, יום אחד אני בוודאי צריכה. בהמשך, מכיוון שאני עובדת בתוך משרד ולא בעבודה פיזית, הדבר תלוי בהרגשה שלי. בכל מקרה, הוא אמר לי שרק אחרי המחזור הבא, הגוף יחזור לעצמו ועד אז אני עדיין חייבת להמשיך לשתות הרבה, מכיוון שהגוף עדיין מלא בהורמונים וצריך לאזן אותם, ועדיין להזהר, לא להתאמץ או לעשות פעילות גופנית.
כמו כן הוא ביקש ממני להגיע לביקורת בעוד כשבוע וחצי, כדי לראות שהכל בסדר.
לאחר השיחה איתו בדקתי את מכתב השחרור. לא היה רשום שם כלום על חופשת מחלה. אצטרך לזכור לקחת ממנו אישור מחלה כשאבוא לביקורת.
זהו. הסתיים היום. הייתי כל כך מאושרת להיות אחרי. הייתי עוד יותר מאושרת שיצאו לי 24 ביציות. זה די הרבה. זה אומר שלא אצטרך לעבור שוב את התהליך הזה. ידעתי להעריך את זה. ר. סיפרה שלידי במחלקה, היתה אישה שיצאו לה בשאיבה רק 4 ביציות.
הייתי פשוט מאושרת ומלאת תודה על כך שאני אחרי הכל, וזה נגמר.
עכשיו נשאר להחלים ולחזור לעצמי.
צי-פורה יקרה,תודה רבה רבה על השיתוף!עזר לי המון.
השבמחקחודש טוב:) ובשורות טובות