אחה"צ של יום שישי, כשעה לפני כניסת שבת, ארגנתי לי את הזריקות שאצטרך הערב. פתחתי את הקופסה של המנוגון, והצצתי פנימה, ו...
היו שם אמפולות של האבקה ושל הממס, אבל לא היו בכלל מזרקים. התרגלתי כבר שכל הזריקות הגיעו עם מזרקים מוכנים, ופה לא היה כלום.
מה עושים עכשיו?
פחות משעה לפני שבת, שלחתי SMS לרופא שלי: 'למנוגון אין מזרקים. מה עושים?' בתקווה שהוא עוד יראה את זה ויספיק לענות לי לפני שאצטרך לסגור את הנייד, כי אוטוטו הדלקת נרות, ואחותי ניסתה בינתיים להתקשר למישהי שהיא מכירה שעובדת בבית חולים, אולי היא תוכל לעזור.
בינתיים שלח לי הרופא תשובה:
צריך מזרקים של 2 מ"ל, מחט דקה להזרקה מס' 25 ומחט עבה למילוי מס' 19 או 21, בבית מרקחת או ללכת למיון שיזריקו לך, אבל אז זה בתשלום.
אני מתמצתת במשפטים ספורים מאוד את מה שהלך עכשיו: התחלתי להרים טלפונים. פחות מחצי שעה לפני שבת. ניסיתי להתקשר למוקד העירוני, לנסות לברר איזה בית מרקחת תורן עכשיו. לא ענו לטלפון. ניסיתי להתקשר למיון ולשאול אם הם יכולים להזריק לי. ענה לי מישהו שעולה 600 ש"ח לפתוח תיק, התלבטתי וניסיתי שוב להתקשר ולשאול, ובסוף הפנתה אותי מישהי למיון נשים בבית החולים (אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה).
התקשרתי למיון נשים. המזכירה העבירה אותי לאחות, והאחות ענתה שבלי הוראת רופא מפורשת היא לא יכולה להזריק לי כלום, אבל היא תוכל לספק לי מזרקים ומחטים כמה שאצטרך. שמה של האחות היה מזל (במלרע!), והיא אמרה לי שהיא תהיה שם הערב עד השעה 23:00.
סיימתי את הטלפון האחרון הזה שתי דקות לפני הדלקת נרות שבת.
וכך, אחרי הדלקת נרות שבת, כשהבנים הלכו לבתי הכנסת, אני התחלתי לצעוד למיון נשים בבית החולים, לקחת מזרקים ומחטים.
הלכתי באיטיות מחרידה, כמו זקנה בת 80, לא הייתי מסוגלת ללכת מהר. תוך כדי הליכה, זמזמתי לי את התפילה של קבלת שבת, עם כל השירים. זה עזר לי להעביר את הזמן. אחרי כעשרים דקות של הליכה, שמתי לב שנהיה לי קל יותר ללכת. התעודדתי מאוד מזה שההליכה עשתה לי טוב, וחשבתי שאמנם אסור לי להתאמץ ואני צריכה להגביל פעילות, אבל כנראה שזה לא חל על הליכה, כי הנה, עובדה שההליכה עושה לי טוב. ההליכה נהיתה קלה, שוב לא גררתי את עצמי וגם הרגשתי פיזית הרבה יותר טוב.
הגעתי לבית החולים, ומצאתי במיון נשים את האחות מזל, שאכן היתה המזל שלי באותו ערב, היתה מקסימה והביאה לי את כל הדרוש. בדיוק אחרי הגיעה עוד אישה שהיתה צריכה שיזריקו לה מנוגון, וכך קיבלתי גם הדגמה חיה של איך בדיוק מכינים ומזריקים את המנוגון.
בפוסט הבא גם אסביר את זה עם תמונות, אבל קודם אסיים את הסיפור.
חזרתי הביתה, ההליכה עדיין היתה קלה. כשהגעתי הביתה, הבנים כבר חזרו מבית הכנסת.
התיישבנו לקידוש. לא היה לי תיאבון, אז אכלתי פרוסה קטנה של חלה, חצי מנה של דג, וחצי כפית מהסלטים שהיו על השולחן: חומוס, סלט טורקי וסלט אבוקדו עם ביצה. זהו. לא יותר.
ופתאום חטפתי בחילה. מה זה בחילה, לא זוכרת מתי היתה לי אחת כזו חזקה. הרגשתי צורך עז להקיא, אבל לא הצלחתי. לא יכולתי לשבת, גם לא לעמוד, לא מצאתי לי מקום, פשוט הסתובבתי מצד לצד בחוסר מנוחה קיצוני, כמו אריה בכלוב - זה הביטוי, נכון? חשבתי שאני משתגעת לגמרי.
הסתובבתי ככה לפחות שעה.
המצחיק הוא, שלא ממש עלה על דעתי שזה פשוט עוד אחת מתופעות הלוואי של ההורמונים. תהיתי אם אכלתי משהו לא טוב, או שזה מההזרקות האחרונות, ובינתיים התקרב זמן ההזרקות שוב, אבל כמו שהרגשתי, פחדתי להזריק לעצמי. חשבתי שאולי כדאי שאחזור למיון נשים, כדי שלפחות אזריק לעצמי תחת השגחה של אחות, כדי שאם יקרה משהו, לא אהיה לבד. לא שידעתי איך אגיע בדיוק למיון... הרגשתי כל כך רע, שחשבתי בשיא הרצינות שגם ככה בטח אצטרך לפנות את עצמי למיון בסופו של דבר.
אחותי בינתיים מסתכלת עלי במבט של 'אמרתי לך שאת מטורפת שאת עושה את זה' (היא חשבה ככה מההתחלה ולאורך כל התהליך), ואמרה לי שלא נראה לה שזה מהזריקות. האמת, גם אני לא ממש חשבתי ככה, אבל כבר לא ידעתי מה לחשוב. גם לא ממש הייתי מסוגלת.
התחלתי אפילו לחשוב האם להתקשר לרופא, למרות ששבת היום, ולשאול אותו אם זה נורמלי, ואם אני צריכה לגשת לבית חולים.
אחרי שעה שנראתה כמו נצח, זה נרגע קצת. עדיין היתה לי בחילה איומה, אבל כבר לא הרגשתי כאילו אני מתה לגמרי.
באיחור של חצי שעה, הזרקתי את הזריקות של הערב, די בפחד, שמא זה יגרום לי להרגיש עוד יותר רע. אמא שלי ישבה לידי לתמוך בי מוראלית (אמיצה, אמא שלי. אני בטוחה שהיא נלחצה יותר ממני. גם ככה כל התהליך הזה הפחיד אותה מלכתחילה).
ישבתי במרפסת, נשענת על כסא רחב, הבטן הנפוחה שלי למעלה. חברתי י. באה לבקר ותרמה מאוד להרגעה הכללית. הלוואי שהייתי מסוגלת לקחת דברים בקלות כמוה. הרגשתי טוב יותר, אבל לא הייתי מסוגלת עוד לשכב במיטה. נשארתי לישון קצת על הכסא, ורק לאחר שעה בערך, הצלחתי לשכב במיטה ולישון, באותה הזווית המוזרה שבה אני ישנה בימים האחרונים.
במבט לאחור, אני חושבת שכנראה ההליכה באותו ערב לבית החולים, דווקא כן היתה מאמץ גדול מדי בשביל הגוף שלי, למרות שלא הרגשתי את זה בהתחלה. וזה, יחד עם כל הלחץ, המתח והריצות של היום הזה שעברתי, הם אלו שהביאו לתשישות, ולהתמוטטות באותו הערב. ואם גם נוספו לזה תופעות הלוואי של ההורמונים עצמם, כנראה שזה מה שהכריע אותי.
מסקנות מהיום? וואו, מאיפה להתחיל...
1. שימו לב - מנוגון אינו מגיע עם מזרקים ומחטים. צריך ללכת להשיג אותם בבית מרקחת או במיון נשים בבית החולים. דאגו לכך מראש.
2. אל תאמצו את הגוף בפעילות, גם אם נראה לכם שאתם יכולים. זה לא טוב. תנוחו כמה שיותר.
3. בררו תמיד מתי מרפאת הנשים בקופת החולים עובדת, ודאגו לחפש תחליף של מרפאות תורניות למקרה של ימי שישי.
4. מרפאת קונקורד ברמת גן, שנמצאת ברח' בן גוריון 13, מגדלי קונקורד, כניסה B, טל': 03-5772470 - מבצעים בדיקות דם ל-IVF בימי שישי, מהשעה 07:30 ועד 08:00. תגיעו מוקדם!
בפוסט הבא - איך מזריקים מנוגון.
היו שם אמפולות של האבקה ושל הממס, אבל לא היו בכלל מזרקים. התרגלתי כבר שכל הזריקות הגיעו עם מזרקים מוכנים, ופה לא היה כלום.
מה עושים עכשיו?
פחות משעה לפני שבת, שלחתי SMS לרופא שלי: 'למנוגון אין מזרקים. מה עושים?' בתקווה שהוא עוד יראה את זה ויספיק לענות לי לפני שאצטרך לסגור את הנייד, כי אוטוטו הדלקת נרות, ואחותי ניסתה בינתיים להתקשר למישהי שהיא מכירה שעובדת בבית חולים, אולי היא תוכל לעזור.
בינתיים שלח לי הרופא תשובה:
צריך מזרקים של 2 מ"ל, מחט דקה להזרקה מס' 25 ומחט עבה למילוי מס' 19 או 21, בבית מרקחת או ללכת למיון שיזריקו לך, אבל אז זה בתשלום.
אני מתמצתת במשפטים ספורים מאוד את מה שהלך עכשיו: התחלתי להרים טלפונים. פחות מחצי שעה לפני שבת. ניסיתי להתקשר למוקד העירוני, לנסות לברר איזה בית מרקחת תורן עכשיו. לא ענו לטלפון. ניסיתי להתקשר למיון ולשאול אם הם יכולים להזריק לי. ענה לי מישהו שעולה 600 ש"ח לפתוח תיק, התלבטתי וניסיתי שוב להתקשר ולשאול, ובסוף הפנתה אותי מישהי למיון נשים בבית החולים (אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה).
התקשרתי למיון נשים. המזכירה העבירה אותי לאחות, והאחות ענתה שבלי הוראת רופא מפורשת היא לא יכולה להזריק לי כלום, אבל היא תוכל לספק לי מזרקים ומחטים כמה שאצטרך. שמה של האחות היה מזל (במלרע!), והיא אמרה לי שהיא תהיה שם הערב עד השעה 23:00.
סיימתי את הטלפון האחרון הזה שתי דקות לפני הדלקת נרות שבת.
וכך, אחרי הדלקת נרות שבת, כשהבנים הלכו לבתי הכנסת, אני התחלתי לצעוד למיון נשים בבית החולים, לקחת מזרקים ומחטים.
הלכתי באיטיות מחרידה, כמו זקנה בת 80, לא הייתי מסוגלת ללכת מהר. תוך כדי הליכה, זמזמתי לי את התפילה של קבלת שבת, עם כל השירים. זה עזר לי להעביר את הזמן. אחרי כעשרים דקות של הליכה, שמתי לב שנהיה לי קל יותר ללכת. התעודדתי מאוד מזה שההליכה עשתה לי טוב, וחשבתי שאמנם אסור לי להתאמץ ואני צריכה להגביל פעילות, אבל כנראה שזה לא חל על הליכה, כי הנה, עובדה שההליכה עושה לי טוב. ההליכה נהיתה קלה, שוב לא גררתי את עצמי וגם הרגשתי פיזית הרבה יותר טוב.
הגעתי לבית החולים, ומצאתי במיון נשים את האחות מזל, שאכן היתה המזל שלי באותו ערב, היתה מקסימה והביאה לי את כל הדרוש. בדיוק אחרי הגיעה עוד אישה שהיתה צריכה שיזריקו לה מנוגון, וכך קיבלתי גם הדגמה חיה של איך בדיוק מכינים ומזריקים את המנוגון.
בפוסט הבא גם אסביר את זה עם תמונות, אבל קודם אסיים את הסיפור.
חזרתי הביתה, ההליכה עדיין היתה קלה. כשהגעתי הביתה, הבנים כבר חזרו מבית הכנסת.
התיישבנו לקידוש. לא היה לי תיאבון, אז אכלתי פרוסה קטנה של חלה, חצי מנה של דג, וחצי כפית מהסלטים שהיו על השולחן: חומוס, סלט טורקי וסלט אבוקדו עם ביצה. זהו. לא יותר.
ופתאום חטפתי בחילה. מה זה בחילה, לא זוכרת מתי היתה לי אחת כזו חזקה. הרגשתי צורך עז להקיא, אבל לא הצלחתי. לא יכולתי לשבת, גם לא לעמוד, לא מצאתי לי מקום, פשוט הסתובבתי מצד לצד בחוסר מנוחה קיצוני, כמו אריה בכלוב - זה הביטוי, נכון? חשבתי שאני משתגעת לגמרי.
הסתובבתי ככה לפחות שעה.
המצחיק הוא, שלא ממש עלה על דעתי שזה פשוט עוד אחת מתופעות הלוואי של ההורמונים. תהיתי אם אכלתי משהו לא טוב, או שזה מההזרקות האחרונות, ובינתיים התקרב זמן ההזרקות שוב, אבל כמו שהרגשתי, פחדתי להזריק לעצמי. חשבתי שאולי כדאי שאחזור למיון נשים, כדי שלפחות אזריק לעצמי תחת השגחה של אחות, כדי שאם יקרה משהו, לא אהיה לבד. לא שידעתי איך אגיע בדיוק למיון... הרגשתי כל כך רע, שחשבתי בשיא הרצינות שגם ככה בטח אצטרך לפנות את עצמי למיון בסופו של דבר.
אחותי בינתיים מסתכלת עלי במבט של 'אמרתי לך שאת מטורפת שאת עושה את זה' (היא חשבה ככה מההתחלה ולאורך כל התהליך), ואמרה לי שלא נראה לה שזה מהזריקות. האמת, גם אני לא ממש חשבתי ככה, אבל כבר לא ידעתי מה לחשוב. גם לא ממש הייתי מסוגלת.
התחלתי אפילו לחשוב האם להתקשר לרופא, למרות ששבת היום, ולשאול אותו אם זה נורמלי, ואם אני צריכה לגשת לבית חולים.
אחרי שעה שנראתה כמו נצח, זה נרגע קצת. עדיין היתה לי בחילה איומה, אבל כבר לא הרגשתי כאילו אני מתה לגמרי.
באיחור של חצי שעה, הזרקתי את הזריקות של הערב, די בפחד, שמא זה יגרום לי להרגיש עוד יותר רע. אמא שלי ישבה לידי לתמוך בי מוראלית (אמיצה, אמא שלי. אני בטוחה שהיא נלחצה יותר ממני. גם ככה כל התהליך הזה הפחיד אותה מלכתחילה).
ישבתי במרפסת, נשענת על כסא רחב, הבטן הנפוחה שלי למעלה. חברתי י. באה לבקר ותרמה מאוד להרגעה הכללית. הלוואי שהייתי מסוגלת לקחת דברים בקלות כמוה. הרגשתי טוב יותר, אבל לא הייתי מסוגלת עוד לשכב במיטה. נשארתי לישון קצת על הכסא, ורק לאחר שעה בערך, הצלחתי לשכב במיטה ולישון, באותה הזווית המוזרה שבה אני ישנה בימים האחרונים.
במבט לאחור, אני חושבת שכנראה ההליכה באותו ערב לבית החולים, דווקא כן היתה מאמץ גדול מדי בשביל הגוף שלי, למרות שלא הרגשתי את זה בהתחלה. וזה, יחד עם כל הלחץ, המתח והריצות של היום הזה שעברתי, הם אלו שהביאו לתשישות, ולהתמוטטות באותו הערב. ואם גם נוספו לזה תופעות הלוואי של ההורמונים עצמם, כנראה שזה מה שהכריע אותי.
מסקנות מהיום? וואו, מאיפה להתחיל...
1. שימו לב - מנוגון אינו מגיע עם מזרקים ומחטים. צריך ללכת להשיג אותם בבית מרקחת או במיון נשים בבית החולים. דאגו לכך מראש.
2. אל תאמצו את הגוף בפעילות, גם אם נראה לכם שאתם יכולים. זה לא טוב. תנוחו כמה שיותר.
3. בררו תמיד מתי מרפאת הנשים בקופת החולים עובדת, ודאגו לחפש תחליף של מרפאות תורניות למקרה של ימי שישי.
4. מרפאת קונקורד ברמת גן, שנמצאת ברח' בן גוריון 13, מגדלי קונקורד, כניסה B, טל': 03-5772470 - מבצעים בדיקות דם ל-IVF בימי שישי, מהשעה 07:30 ועד 08:00. תגיעו מוקדם!
בפוסט הבא - איך מזריקים מנוגון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה